כמיטב המסורת היהודית, המשנה פותחת בשאלה, "מאימתי קוראים את שמע בערבית?" המשנה מניחה שהלומד כבר יודע שיהודי פותח ומסיים את סדר יומו בקריאת פרשת "שמע" (דברים ו, ד-ט), הכוללת את הצהרת האמונה באל אחד, שאנחנו מצווים לאהבו ולנהל את סדר יומנו מסביב למצוותיו. רק במשנה ג' יובא הפסוק, "ובשכבך ובקומך", שעליו מבוססת חובת הקריאה של פרשה זו בזמן השכיבה בערב ובזמן הקימה בבוקר, והלומד תוהה – מדוע מקדימה המשנה את הפרטים המדויקים של זמן הקריאה להנחת היסודות: החובה לקרוא בערב ובבוקר (תוצג במשנה ג), הפרשיות מהתורה שיש לקרוא (תוצג בפרק ב, משנה ב). כבר בתחילת דרכנו בלימוד ששת סדרי המשנה אנחנו נתקלים אפוא באתגר הגדול של לימוד המשנה: כיצד עוברים מלימוד "משניות" ללימוד "משנה", ובלשון אחרת: האם האמירות הפרטניות לאורך שני הפרקים שלפנינו מתלכדות לטקסט אחד מגובש?
במבט ראשון נראה שפרק א' מדלג מתת נושא לתת נושא בנושא הגדול של קריאת שמע, ללא חוליה מקשרת וללא היגיון:
- במעבר חד מהגדרת זמני הקריאה בערב (משנה א) ובבוקר (משנה ב), משנה ג" עוסקת בתנוחה של הקורא – שכיבה בערב ועמידה בבוקר לשיטת בית שמאי, וכל אדם כדרכו לשיטת בית הלל.
- במעבר חד לא פחות, משנה ד' מציגה נושא שלישי: הברכות המלוות את קריאת שמע.
- גם משנה ה' דנה בנושא נלווה, שונה ממשנה ד', הצורך להזכיר את יציאת מצרים.
לסיכום: חמש משניות עוסקות בארבעה (!) נושאים מגוונים.
עם זאת, מוטיב משותף שוזר את הנושאים השונים של פרק א': ערב ובוקר. כל אחד מהנושאים הנידונים בפרק מזמין את הלומד לבחון את הזיקה בין שתי הקריאות של שמע המתבצעות בשני קצוות היום, ערב ובוקר. במשנה ג', המשנה המרכזית של הפרק, בית שמאי נותנים ביטוי מוחשי להבדל בין שתי הקריאות באמצעות התנוחות השונות הנדרשות לדעתם לשני זמני הקריאה. תנוחת השכיבה בלילה מבטאת את תחושת הפגיעות וחוסר האונים שהאדם חווה בלילה, שבו הוא ישן במיטתו, וקריאת פסוקי קבלת מלכות שמיים בתנוחה זו מבטאת את התלות המוחלטת בהשם ואת הביטחון שהוא ישגיח עלינו ממרומיו. בבוקר האדם קורא בעמידה, מעין "עמידת דום" של חייל, ומבטא בכך את הנכונות למלא את רצונו של ה' ולקיים את מצוותיו.
בית הלל אינם מבחינים בין התנוחות של קריאות הערב והבוקר, אך לא מתוך שלילת הבדלי דגש ומשמעות בין שתי הקריאות אלא מתוך עיקרון המתייחס לסוגיית התנוחה בלבד – לדעתם המילים "ובלכתך בדרך" מורות שכל האדם קורא כדרכו, בכל תנוחה שבה הוא מוצא את עצמו, ולפיכך יש לפרש את "ובשכבך ובקומך" כציוני זמן בלבד (זמן שכיבה וזמן קימה) ולא כדרישה לתנוחה מסוימת בעת הקריאה. הרי שהמשנה המרכזית בפרק מציגה את הפסוק שממנו לומדים שהקריאה מתבצעת בערב ובבוקר, ומחלוקת בית הלל ובית שמאי מורה על שתי נקודות מרכזיות: הסכמה שהפסוקים מקבלים צביון שונה ודגשים שונים כשהם נקראים בערב ובבוקר, ומחלוקת אם קריאת הפסוקים מתבצעת כטקס, הדורש תנוחה של שכיבה או עמידה המוציאה את האדם משגרת יומו ומכניסה אותו למרחב מבודד של עבודת השם, או שמא הקריאה מתבצעת תוך כדי הליכה, כליווי לפעילויות של שגרת היום. הסיפור על רבי טרפון בסוף משנה ג 'מחדד, באמצעות משחק לשוני חריף, את עומק ההבדל בין בית הלל לבית שמאי: רבי טרפון "הטה" בשני מובנים – הוא "הטה" מן הדרך שבה הלך, וגם "הטה" את גופו מ"דרכו" (= מצב גופו), ובכך הוא המחיש שמלבד תנוחת גוף מסוימת, קריאת שמע דורשת התנתקות מהסביבה, עד כדי סיכון החיים. תגובתם החריפה של החכמים לסיפורו של רבי טרפון מבטאת את השקפת בית הלל שקריאת שמע דורשת חיבור אל מצבי החיים ולא ניתוק מהם.
משניות א'-ב' מגדירות את הזמנים של "בשכבך ובקומך", והזיקה בין שתי המשניות מובלטת במשפטי הפתיחה הדומים ("מאימתי קורין…"). בחינת זמני הפתיחה והסיום של קריאת שמע בערב ובבוקר מצביעה על הבדלים בולטים. זמן "ובשכבך" מתחיל בצאת הכוכבים, זמן אסטרונומי המשמש באופן רגיל בהלכה כנקודת ההתחלה של הלילה, ואילו זמן "ובקומך" מתחיל עם תחילת הופעת האור השימושי ("משיכיר בין תכלת ללבן"), לפני הזמן האסטרונומי המסמן באופן רגיל את תחילת היום, הנץ החמה (זריחת השמש). סוף זמן "בשכבך" שנוי במחלוקת בין רבי אליעזר, המגביל את הקריאה לשליש הראשון של הלילה (סוף האשמורה הראשונה), שבו רוב האנשים נשכבים לישון, לבין רבן גמליאל הסובר שזמן "ובשכבך" כולל את כל הזמן שרגילים בני אדם לשכב, כלומר כל הלילה. לגבי סוף זמן "ובקומך", במשנה ב קיימת הסכמה גורפת שאין למשוך זאת מעבר לתחילת שעות היום, ולכל המאוחר לזמן שבו קמים בני המלכים המפונקים, בסוף שלוש שעות. אף כאן בולט ההבדל בין הפסיביות של שכיבה לדעת רבן גמליאל לבין הפעלתנות של קימה לפי כל השיטות.
ההבדל בין קריאת היום לקריאת הלילה בולט גם בהבדל המספרי במשנה ד' בין שלוש הברכות הממסגרות את קריאת היום בברכות לפניה ולאחריה לבין ארבע הברכות של הערב. שלוש מברכות הערב מקבילות לשלוש הברכות שבבוקר: ברכות על חילופי זמני היום, על אהבת השם לישראל ועל גאולת ישראל. בערב מוסיפים את ברכת "השכיבנו ה' אלוהינו לשלום", תפילה לשמירתו והגנתו של השם המתאימה רק לערב.
הדיון במשנה ה' על זכירת יציאת מצרים בלילות מעניק להבדל בין יום ללילה משמעות סמלית המשליכה על הזיכרון ההיסטורי. מהפסוק "ימי חייך" לומדים שזכירת יציאת מצרים מתאימה לשעות האור, סמל מוּכָּר של גאולה. הדיון נסוב על משמעות המילה "כל": האם היא באה להוסיף מצוות זכירה גם בלילה, זמן החושך וסמל לגלות וחורבן, או שמא היא באה להוסיף את הזכירה בימות המשיח, שבהם נזכור שגאולת מצרים הניחה את התשתית לגאולה הסופית? זכירת יציאת מצרים בבוקר של יום חדש נוסכת תקווה לגאולה קרובה, בעוד שהזכרת הגאולה עם רדת החשכה מבטאת את קיומה של האמונה בגאולה, אפילו בשעות החשוכות ביותר של ההיסטוריה היהודית. כאן, בהבלטת התפקיד החיוני של אמונה בשעות החושך, סוגרת המשנה מעגל שנרמז בתחילת הפרק, בניסוחים מעניינים ומפתיעים ששימשו במשנה א לציין את זמני קריאת שמע בלילה. זיהוי צאת הכוכבים עם השעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתן ושל שליש הלילה כסוף האשמורה הראשונה קושר את זמני קריאת שמע עם עולם המקדש והכוהנים, קישור המהדהד גם בדוגמאות מעולם המקדש שמביא רבן גמליאל לגזירת החכמים המגבילה את מצוות הלילה עד חצות. כך רומזת המשנה שקריאת שמע בלילה מסמלת את דבקותו של עם ישראל באמונתו ובתקוותו גם בתוך הלילה ההיסטורי הארוך והקשה של גלות וחורבן.
לסיכום: בעוד המשניות של פרק א' עוסקות בהיבטים שונים של מצווה המתקיימת פעמיים ביום, המשנה של פרק א' מראה כיצד קריאת שמע מטעינה את זמני השכיבה והקימה במשמעות דתית-רוחנית. קבלת עול מלכות שמיים בזמן השכיבה מבטאת את האמונה שגם בתוך החושך השם שומר עלינו מלמעלה ומבטיח לנו שעוד יאיר השחר, הן לפרט והן לאומה. באמצעות קריאת שמע בזמן הקימה האדם מחדש את מחויבותו להקדיש את פעילותו היומית לקיום רצון מלכו שבשמים ולקידום הגאולה העתידית אשר בוא תבוא.
