שלושת חלקי הפרק
החלק הראשון (משנה א') עוסק בזמני תפילות.
הביטוי החורז־חוזר בחלק זה: "תפלת ה… עד…, רבי יהודה אומר עד…"
החלק השני (משניות ב', ג', ד') עוסק בענייני הנוסח ותוכן התפילה.
הביטויים החורזים בחלק זה: "מתפלל", "תפילה קצרה / שמונה עשרה".
החלק השלישי (משניות ה', ו'), עוסק באופן התפילה ובכיוון עמידתו של המתפלל.
הביטוי החורז בחלק זה: "יכוון את ליבו כנגד בית קודשי הקודשים".
משנה ז' עוסקת בתפילת מוסף. הביטוי השכיח בה: "חֶבֶר עיר".
בעקבות התבוננות זו נראה שהחלק הראשון עוסק בשאלה מתי, החלק השלישי עוסק בשאלה איך ואילו החלק האמצעי והמשמעותי יותר עוסק בשאלה מה. זהו המבנה הבסיסי, וננסה כעת להעמיק בו.
מהי בעצם תפילה?
במרכז השורה האמצעית, שהיא לב הפרק, מוצבת תפילת שמונה עשרה. בצד אחד שלה נמצאת תפילה קצרה, תפילתו של רבי נחוניא, ומהצד השני שלה מוצבת גם כן תפילה קצרה, תפילה במקום סכנה.
משנה ג ניצבת במרכז ובה מובאת מחלוקת תנאים מרובעת, העוסקת בשאלה מהי התפלה השגרתית שחייב בה כל אדם בכל יום. בעניין זה מובאת מחלוקת התאים:
רבן גמליאל סובר: בכל יום מתפלל (כל) אדם שמונה עשרה".
רבי יהושע סובר: בכל יום מתפלל כל אדם מעין שמונה עשרה.
לרבי עקיבא דעה בינונית בין רבן גמליאל ורבי יהושע: בכל יום מתפלל אדם, אך הנוסח משתנה לפי האדם. "אם שגורה תפלתו בפיו יתפלל שמונה עשרה, ואם לאו מעין שמונה עשרה".
אם נצרף את דעת רבי אליעזר המופיעה בתחילת משנה ד', נקבל דעה רביעית, דעה החולקת באופן קיצוני: אין מקום לתפילה קבועה לכל אדם בכל יום שהרי "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים".
אם כן, רבן גמליאל ורבי יהושע סוברים שכל האנשים בכל הזמנים מתפללים אותו דבר.
רבי עקיבא אומר שיש הבדל בין האנשים השונים, אך גם הוא מסכים שאמורים להתפלל תמיד באותו נוסח.
רבי אליעזר מזדעק ואומר שלדעתו אין מקום לקביעות בזמן ולא לקביעות בנוסח, אלא מהות התפילה היא ללא קביעות. תפילה קבועה היא לא תחנונים, ולכן תפילה לא יכולה להיות תחת נוסח קבוע.
מתברר כי מתוך מרכז הפרק העוסק בתפילת השגרה לכל אדם, ולב הדיון הוא בשאלה מהי בעצם תפילה, מתפשט הדיון בנוסח התפילה לאירועים מיוחדים ולתפילות פרטיות:
החל ממשנה ב', הדנה בנוסח התפילה בכל יום אך רק ללומד בבית המדרש ולא לכל אדם: לרבי נחוניא בן הקנה הייתה תפילה פרטית כשהיה נכנס לבית המדרש.
וכלה במשנה ד', הדנה בנוסח התפילה המיועדת לכל אדם אך לא בכל יום אלא רק במקום סכנה, ואילו למצב סכנה קיימת תפילה פרטית ייחודית.
מה מקום לתפילה זו?
במשנה ב' נשאל רבי נחוניא בן הקנה על ידי תלמידיו: "מה מקום לתפילה זו?" שאלה זו ניתן לפרש כתמיהה או כשאלה אינפורמטיבית. אם בתמיהה, הם שואלים אותו: מה ההצדקה לניסוח תפילה פרטית? ואם נפרש באופן אינפורמטיבי, הרי בית המדרש אינו מקום סכנה. אם כן, מה תוכן התפילה שאתה מתפלל בכניסתך אליו?
באופן תיאטרלי ננסה לחשוב על אילו תלמידים מדובר:
אם מדובר בתלמידיו של רבן גמליאל, הם למעשה רצו לשאול אותו: מה המקום לתפילות חדשות?! הרי תפילה שלא שווה לכל נפש, לכאורה אינה תפילה.
ומאידך ניתן לפרש, שמדובר על תלמידיו של רבי יהושע, שתיקן במשנה ד' שההולך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה, ועל כך שאלו תלמידיו את רבי נחוניא: אתה שהולך לבית המדרש, מה מקום לתפילה זו? וכי בית המדרש הוא מקום סכנה?
ותשובתו: אכן כן, גם בבית המדרש יש סכנה. "אֲנִי מִתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא תֶאֱרַע תְּקָלָה עַל יָדִי": הן תקלה שאומר דבר לא נכון והן תקלה ש"ישמחו בי חבריי". כלומר לפי פירוש רש"י (תלמוד בבלי, ברכות כח, ב) מדובר בשמחה לאיד על טעויות שאני עלול לומר.
אם השואלים הם תלמידי רבי אליעזר, הדורש חידוש תפילה בכל יום, אזי השאלה תתבאר כשאלה אינפורמטיבית: מהו נוסח תפילתך?
מעניין להתבונן עכשיו במילה "קבע". בחלק הראשון העוסק בזמני התפילה ראינו ש"תפילת הערב אין לה קבע" והמשמעות הפשוטה הייתה שאין לה זמן קבוע, וזמנה כל הלילה. הגמרא (בבלי, ברכות כז, ב) בפירושה למשנה ממשיכה צעד נוסף וקובעת כי המשמעות של "אין לה קבע" היא שתפילת ערבית היא רשות.
איך הגמרא הגיעה למשמעות זו?
נראה לומר שכיוון שבחלק א' משמעות האמירה "אין להיקבע" היא שאין זמן קבוע, ואילו בחלק ב' משמעותה שאין נוסח קבוע, הבחירה של עורך המשנה בשני המקומות במילה משותפת, "קבע", נותנת לביטוי משמעות כוללת יותר, של יציבות וקביעות. מכאן הגמרא המשיכה, והבינה שתפילת ערבית היא רשות – מי שרוצה, איך שירצה ובזמן שירצה.
בחלק השלישי של הפרק עוסקת המשנה בנושא אופן התפילה – בשאלה "איך מתפללים?"
מרכזיות כוונת הלב
עיון במשניות ה' ו' יגלה כי עורך המשנה עושה שימוש כפול בביטוי "כוונה".
במשנה ה' הרוכב על החמור נדרש להחזיר פניו "ואם אינו יכול יכוון (ליבו) כנגד בית קודשי הקודשים". לכאורה המשנה עוסקת בכיוון הגאוגרפי (אזימוט) שבו על המתפלל לעמוד.
אולם במשנה ו' היושב בספינה או בקרון צריך לכוון את ליבו לבית קודשי הקודשים, וכאן משמעות הביטוי "יכוון את ליבו" עניינו הפניית המחשבה ולא הטיית הגוף.
באופן שרשורי, משנה ה' מסיימת בביטוי "יכוון את ליבו" היכול להתפרש בשני אופנים:
מחד גיסא, כסיפא למשנה ה', ואז המשמעות היא הטיית מחצית הגוף העליון לעבר ירושלים, ומאידך גיסא כפתיחה למשנה ו', וממילא המשמעות היא הטיה פנימית של המחשבה (הלב) ולא הטיה חיצונית גופנית.
חלק ג' העוסק באופן התפילה, משלב את האופן החיצוני (כיוון האיברים): "תל שכל פיות פונים אליו" וגם את האופן הפנימי (כוונת הלב): "אם יכול לכוון את ליבו – יתפלל, ואם לאו – אל יתפלל!".
בעל המשנה מחדד את דבריו דווקא דרך מקרי הקיצון של "היה רוכב על החמור" או "היה יושב בספינה".
דרך זו של הבאת אירועי גבול והלכות במקרי קיצון היא אופיינית למשנה, מפני שבמקרה הקיצון נדרשת ההלכה למיקוד בנקודה ההכרחית המרכזית ולוותר על מכשירי המצווה:
אם היה רוכב על חמור אז עליו לרדת, כאשר ירידה זו מאפשרת לאדם להתפלל כראוי. אך אם "אינו יכול לירד" אז לפחות יכוון את פניו כלומר ויתור על הדרישה לעמוד , אך הוא עדיין נדרש לכוון את פניו ולכוון את ליבו. ובהמשך "ואם אינו יכול להחזיר את פניו" אז יכוון את ליבו, כלומר יש ויתור על הדרישה לעמוד ויש ויתור על הדרישה לכוון את פניו, אך נותרה הדרישה לכוון את ליבו.
המשנה עוצרת פה, לכאורה ניתן היה להמשיך ולשאול "ואם אינו יכול לכוון את ליבו?" התשובה הברורה היא כאמור – שלא יתפלל כלל.
דרך הבאת מקרי הרוכב על החמור והיושב בספינה שאינם יכולים להפנות את פניהם, בעל משנתנו מבהיר את המסר כי כל ההכנות הגופניות והחיצוניות עניינן הכנה לביטוי הפנימי "כוונת הלב". העמידה רצויה, החזרת הפנים רצויה מאוד, אולם כוונת הלב היא הכרחית ולא ניתן לוותר עליה.
תפילת מוסף – הסמן של הצורך בציבור
משנה ז' החותמת את הפרק דנה בחיוב תפלת מוסף על היחיד ומציעה שלוש דעות:
רבי אלעזר בן עזריה: היחיד פטור.
חכמים: היחיד חייב.
רבי יהודה משמו של רבי אלעזר בן עזריה: כשיש ציבור, היחיד פטור.
תפלת המוספין שונה משאר תפילות. בכל התפילות מציעה הגמרא (בבלי ברכות כו, ב) מספר אפשרויות לתקנת התפילה:
תפילות – אבות תקנום, תפילות כנגד קורבנות או כהצעת הירושלמי תפילות כנגד זמני היום (זריחה, שקיעה, לילה), אך תפילת מוסף שונה, ועניינה כנגד קורבן המוספין, או כניסוח הבבלי (ברכות כו, ב):
"דאי לא תימא הכי – תפלת מוסף לרבי יוסי ברבי חנינא מאן תקנה?
אלא: תפילות אבות תקנום, ואסמכינהו רבנן אקרבנות"
מוכח מכאן שאם בכל תפילה יש צד אישי וצד ציבורי לאומי, הרי תפילת המוסף יש בה צד ציבורי בלבד והיא כנגד קורבן הציבור לכבוד השבת והמועד: תפילת שחרית אפשר להתפלל ביחיד שהרי אומנם קורבן התמיד של שחר הוא קורבן ציבור, אך אפשר להתפלל כנגד אברהם. כך גם מנחה כנגד יצחק וערבית כנגד יעקב. אך האם אפשר להתפלל תפילת מוסף ביחיד? לכאורה לא, שהרי היא כנגד קורבן ציבור, ולכן כל המשמעות שלה היא משמעות ציבורית.
זוהי הוכחה יפה לשיטתו של רבי אלעזר בן עזריה לפי שתי הדעות שבה: בין לשיטה שיחיד אינו מתפלל מוסף לעולם ובין לשיטה שכשיש ציבור, היחיד אינו מתפלל (=יחיד שלא בחֶבֶר עיר) אך כשאין ציבור כלל, ממילא היחיד הזה הוא נציגו של כלל הציבור. דעת רבי אלעזר בן עזריה היא שאין מקום לתפילת המוסף שלא בציבור. רבי יהודה בשם רבי אלעזר בן עזריה רומז למשהו אחר: כשאין ציבור, הרי שכל יחיד הופך להיות הציבור.
