ברכות פרק שישי חלק ג'

ברכת המזון
גם ברכת המזון היא הלכה קדומה ביותר. על ייסודה איננו שומעים דבר שיכול להיחשב כעדות היסטורית אמינה. העדות הממשית הקדומה ביותר היא ממקור נוצרי, בעל הדידכי, שהוא חיבור לא יהודי מסוף המאה הראשונה. הוא מזכיר נוסח של ברכה על הכוס, שהיא מעין ברכת המזון המוכרת ממקורות חז"ל. מן הסתם נשאבה ברכה זו מהנוהג היהודי, וכך זכינו לאזכור הקדום ביותר לברכת המזון שלנו. חז"ל עצמם מייחסים את ברכת המזון לתורה, . היא נסמכה לפסוק "ואכלת ושבעת וברכת", אבל פסוק זה מדבר רק באופן כללי על תחושת התודה שיש לרחוש כלפי בורא עולם. כפי שכבר הראו גילת ודה־פריס, המינוח "מדאורייתא" או "דבר תורה" אינו מונח היסטורי, ואינו בא להגדיר מתי נקבעה ההלכה. לא כל מה שהוא מדאורייתא נשאב ישירות מהמקרא. כל המונח לא בא אלא להגדיר את חשיבותה של המצווה ואת הביטחון שחכמים חשים בצורך לקיימה, ובהשראה של דבר ה'. זאת ועוד, הביטוי "ברכת הזימון מן התורה שנאמר…" (תוס', פ"ו ה"א), או ניסוחים קרובים, אינו בא כלל להגדיר את חלות המצווה, וכל שיש בו הוא רמז לקשר שבין תקנת חכמים לדבר תורה.
מכל מקום, כבר בית שמאי ובית הלל מכירים את ברכת המזון כנוהג מקובל, ונחלקים בשאלה מתי תיאמר הברכה במסגרת הברכות שיש לומר במוצאי שבת (להלן ח, ה). בתוספתא למשנה זאת מובא: "אמר רבי יהודה לא נחלקו בית שמיי ובית הלל על ברכת המזון שהיא בתחלה ועל הבדלה שהיא בסוף, על מה נחלקו? על המאור ועל הבשמים, שבית שמיי אומר מאור ואחר כך בשמים, ובית הלל אומר בשמים ואחר כך מאור" (ה [ו] ל). אם כן, אין גם מחלוקת על מקומה של ברכת המזון במוצאי שבת שהיא נאמרת תחילה לפני ההבדלה. נראה שהמשנה מדברת על שלב שבו ברכת המזון טרם כללה אזכור לשבת, אחרת קשה להניח שהיו דוחים אותה לאחר הוצאת השבת. עם זאת עדיין קיימת האפשרות הדחוקה שהמחלוקת משקפת מצב שבו ברכת המזון כוללת אזכור כזה (כמו בנוסחאות מימי הביניים שבידינו) ולכן שני הצדדים קובעים שיש לאומרה, לכל הדעות, לפני ההבדלה. הווה אומר שניתן להוסיף אזכור לשבת גם במוצאי שבת, אך לפני ההבדלה.

משנתנו מוכיחה שבדור יבנה כבר הכירו ברכה ממוסדת לאחר המזון, אבל נוסחה תלוי בכתבי היד. אם הנוסח הוא "ברכה אחת מעין שלוש" זו ראיה לכך שברכת המזון כללה שלוש ברכות, ואם מילים אלו אינן (וזו נוסחת כתבי היד הטובים), הרי שהוספת מעין שלוש היא לאחר דור יבנה (132-70), ובדור יבנה מספר הברכות אינו ידוע או לא היה קבוע. על כל פנים בסוף תקופת התנאים כבר הכירו את שלוש הברכות שבברכת המזון (תוס', ו [ז], א)
יש להניח שבשלב ראשון נקבע והתפשט עצם הצורך לברך. וחכמי דור זה מדברים גם על ברכה רביעית שנוסדה מאוחר יותר. ברכת המזון אינה נזכרת במפורש במקורות מימי בית שני, כפי שגם תפילת הקבע אינה נזכרת בהם. אין להסיק מכך שהלכות אלו לא היו מוכרות ומקובלות, אלא יש לתלות את הדבר בדלותם של המקורות מסוף ימי בית שני. עם זאת, יש לדחות את הניסיונות לתארך את ברכת המזון לתקופה קדומה ולנסות למצוא בנוסח שבידינו רמזים למאורעות מימי המלחמות בין הסלבקים לתלמאים ופירושים דומים. להערכתנו אין לכך בסיס במקורות, וזו פרשנות מאולצת.
במקביל לשלוש הברכות מצינו במקורות התנאיים והאמוראיים ברכה נוספת, רביעית, והיא ברכת "הטוב והמיטיב". לפי מסורת חז"ל היא הותקנה לאחר מרד בר כוכבא, על אף שבמקורות אחרים היא מעוגנת בפסוק. ושוב, הפסוק לא בא לחדש את הברכה, אלא לעגן אותה בלבד.

נוסח ברכת המזון (על פירות ותבשיל)
נוסח הברכה מעין שלוש מופיע כאמור בחלק מכתבי היד למשנה, אך הברכות עצמן מנויות בתלמוד הבבלי (בבלי, ברכות מח ע"ב), בברכת המזון שלושה מרכיבים: ברכת המזון (הכוללת בתוכה שלושה מרכיבים: ארץ, ברית ומזון), ברכת רחמים וברכת ירושלים. כאמור, היו שהוסיפו ברכה רביעית, היא הטוב והמטיב. סידרנו את הברכה כך שיהיה ברור כיצד מרכיבים אלו באים לידי ביטוי:
"מאי ניהו ברכה אחת מעין שלש? אמר ליה: אפירי דעץ (על פירות העץ הוא מברך):
ברכת המזון – על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה.
רחמים – רחם ה' אלהינו על ישראל עמך.
ירושלים – ועל ירושלים עירך ועל מקדשך ועל מזבחך ותבנה ירושלים עיר קדשך במהרה בימינו והעלינו לתוכה ושמחנו בה.
הטוב והמטיב – כי אתה טוב ומטיב לכל".
על תבשיל מוצעת ברכה שונה: "על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה כו' וחותם על הארץ ועל המחיה", וזו ברכת אחת מעין שלש, המכונה בפינו "ברכה אחרונה".
ברם, בידינו גם נוסחאות נוספות. בהגדת ארץ ישראל מופיעה סדרה של ברכות ראשונות ואחרונות, וסידרנו אותן בטבלה:

מנוסח זה עולות מסקנות מספר. מתברר שברכה אחת היא אכן רק ברכה אחת, ולא מעין שלוש. הברכה האחרונה היא מעין הברכה הראשונה, כפי שהדגשנו. אשר לברכת המים הברכה היא בורא נפשות בתחילה ובסוף, אלא שבתחילה הנוסח הוא "בורא נפשות" ובסוף הנוסח ארוך יותר. דומה שההגדה מבטאת את פשוטה של משנתנו. חכמים אומרים שעל פרי (כל פרי) מברכים ברכה אחת כעין זו שבהגדה; רבי טרפון נשאל על נוסח ברכת המים, ולדעתו על מים יש לברך כמו על פרי. השאלה הייתה על ברכה ראשונה ואחרונה כאחת, שכן שתיהן דומות. המקורות שבהם נוסח מקוצר ("בורא נפשות רבות [וחסרונן]") ציטטו את הברכה הראשונה, ומי שציטט את ההמשך ("על כל מה שבראת ברוך חי העולמים") ציטט את נוסח הברכה האחרונה, שהיא ארוכה יותר.
ברכה לבטלה ושינוי בנוסח הברכות

בטרם נמשיך, מן הראוי להדגיש שבמהלך הסוגיות שלנו לא הוזכר המונח "ברכה לבטלה" ולא החשש שמא ברכה מיותרת אסורה או מזיקה. חשש זה עולה בסוגיות אחרות. החשש של ברכה לבטלה, או "הוצאת שם שמיים לבטלה", הוא בעיקר בבלי, ורק בו נזכר המונח הזה במשמעות זו. החשש של אמירת ברכה לבטלה קשור לתפיסה, מיסטית קמעה, בדבר חשיבות שם ה' וערכו המקודש, על כן אזכרתו שלא "לצורך" היא עוון ועלולה לגרור עונש. הצד השני של אותה מטבע הוא שבקמעות מזכירים את שמו לצורכי חול כאילו היה חפץ שימושי לכל דבר. אם כן, יחס הקדושה אל השם עשוי לנבוע משני מניעים מנוגדים: הוא עשוי להיות ביטוי לקדושה שיוחסה לשם, ועשוי גם לשמש כלי לצמצום השימוש בשם המקודש. השאלה ממתי הפך החשש של הזכרת שם שמיים לבטלה למרכיב בקביעת ההלכה של דיני ברכות מחייב בירור, ולא כאן מקומו. כל זאת ללא קשר להזכרת השם "המפורש", הוא השם בעל ארבע האותיות, שייחסו לו קדושה ועוצמה. המדובר בהזכרת הכינוי, כמקובל גם היום.

ההתנגדות לשימוש יתר בשם ה' היא כנראה תגובת נגד לעולם הקמיעות שהיה פופולרי מאוד בתקופה הקדומה (ולא רק אז). חכמים שלא התעלמו מכוחו של השם, רצו לשמור על נדירותו והקפידו שכל שימוש בו ייעשה רק במסגרת הלכתית מחייבת ותחומה.
ההסתייגות שהפכה לפחד מיתי מהזכרת שם שמיים לבטלה קשורה גם למגמה להביא לנוסח ברכה אחיד ככל האפשר או למספר נוסחאות אחידות. שתי המגמות הללו (צמצום אמירת שם שמיים ואחידות הברכות) נבעו כאמור מסיבות "טובות". אחת התוצאות של מגמות אלו הייתה התביעה לשמור בקפדנות על נוסח התפילה והברכות, שהן המטבע שטבעו חכמים, לא להוסיף עליו ולא לסטות ממנו. כמובן, במהלך ההיסטוריה נוספו תפילות וברכות רבות אך במקביל התפתח אתוס כאילו אין בתפילה שינויים. מבחינה היסטורית האמרה לא לשנות את נוסח התפילה לא נשמרה, שינויים היו גם היו, אך כל ההתפתחויות הללו היו תחת האתוס של "אין שינוי".