מההמשך בסוף משנה ב' משתמע שלא מדובר כאן רק בכוונה פורמלית לקיים מצוות "שמע", אלא בהתכוונות לתוכן הדתי-הרוחני של המצווה: לקבל על עצמו את עקרונות היהדות של מלכות שמיים ושל עול המצוות. לפיכך יש להבין כך את תביעת משפט הפתיחה מהקורא בתורה לכוון את ליבו: כאשר מגיע זמן קריאת שמע, אדם הקורא את הפסוקים המתאימים יקיים בכך את מצוות הקריאה רק אם יכוון את ליבו לקוראם בתור קבלת מלכות שמיים, קרי – לקרוא אותם לא כמעשה של לימוד, על מנת להבין ולהשכיל, אלא מתוך מחויבות והתמסרות לתכנים האמוניים שהפסוקים מבטאים.
נושא הכוונה ממשיך להדהד בהמשך משנה א', האוסרת, כתוצאה הגיונית של חובת הכוונה, להפסיק באמצע הקריאה כדי להגיב לנוכחותו של אדם אחר, חוץ ממצבים שבהם חוסר -תגובה ייחשב כפגיעה קשה בכבודו – או יראתו – של הזולת. מוטיב הכוונה בולט גם בהמשך הפרק, במשנה ה', בפטור של חתן מקריאת שמע בליל חתונתו בשל הקושי לעמוד בחובת הכוונה. גם משנה ד 'מתמקדת בחובת הכוונה, אך הפגיעה בכוונה מתוך הימצאות הפועל ("האומנים") בראש האילן או בראש הנדבך מונעת ממנו את התפילה, הדורשת רמת ריכוז גבוהה. קריאת שמע אפשרית במצב כזה, שכן היא דורשת רמת כוונה נמוכה יותר. כאן משווה המשנה לראשונה בין שתי מצוות שנהוג לקיימן במשולב: קריאת שמע ותפילה. סדרת משניות בראש פרק ה' – המקבילה ברבים מפרטיה למשניות בראש פרק ב' – מבהירה מדוע לתפילה דרושה רמה גבוהה יותר של כוונה, שכן האופי של כוונת התפילה מתואר – "כדי שיכוונו את ליבם למקום [= אחד מכינוייו של ה']", קרי: האדם העומד להתפלל חייב לרכז את כל מחשבותיו בנמען הבלתי נראה ובלתי מוחש של תפילתו. בקריאת שמע, לעומת זאת, אין פנייה של האדם כלפי אלוהיו ואין מפגש ישיר איתו.
אך חובת הכוונה היא רק מרכיב אחד של מצוות קריאת שמע. דרוש גם מעשה קריאה המעניק ביטוי מוחשי לכוונה זו, והמאפיינים הבסיסיים של מעשה הקריאה עולים משורת הליקויים המתוארים במשנה ג': קריאה בלי השמעת הקול, חיתוך דיבור לא ברור ("לא דקדק באותיותיה"), הפיכת סדר הפסוקים ("למפרע") ודילוג ("קרא וטעה"). שני הליקויים האחרונים פוסלים בוודאות את הקריאה, שכן קריאה המדלגת או הופכת את הסדר איננה משקפת נאמנה את התכנים הכלולים בקבלת מלכות שמיים. שני הליקויים הראשונים פוגעים במעשה הקריאה, אך לא בתכנים, ולפיכך נחלקו לגביהם התנאים. לפי גישת רבי יוסי קריאה משמעה חיתוך דיבור ראוי, גם אם ייעשה בלחש בלי השמעת קול; לעומת זאת, גישת התנא החולק על ר' יוסי בשני המקרים (המזוהה במחלוקת השנייה כרבי יהודה) היא הפוכה – "קריאה" חייבת להיות בקול שיכול להישמע, לפחות לאוזני הקורא עצמו, אך הדקדוק באותיות הוא רצוי אבל לא הכרחי. כך או כך, עולה ממשנתנו בבירור שמצוות קריאת שמע דורשת מהאדם מעשה קריאה ראוי, המלוּוה בכוונת הלב לקבלת מלכות שמים.
המעשה של רבן גמליאל ממחיש באופן דרמטי את הדרישה הכפולה של מעשה וכוונה. על פניו טיעונו של רבן גמליאל מחטיאה את המטרה, שכן מדוע לא יקבל רבן גמליאל מלכות שמים בליבו, בלי לקרוא בקול את קריאת שמע ולחרוג בכך מההלכה המקובלת? ברור אפוא שרבן גמליאל הבין שקבלת מלכות שמיים ראויה, שאותה לא הסכים לבטל אפילו שעה אחת, חייבת לבוא לידי ביטוי מוחשי במעשה של קריאת שמע, ולא בכוונת הלב גרידא.
בעקבות הסיפור על רבן גמליאל, המשנה חורגת מנושא המסכת ומביאה שני סיפורים העוסקים בענייני אבלות. ההצדקה להבאת הסיפורים כאן היא הדמיון החיצוני בינם לבין הסיפור על קריאת שמע בליל החתונה: רבן גמליאל חורג מההלכה המקובלת, תלמידיו מאתגרים אותו על כך, והוא מנמק את מעשיו החריגים. גם במקומות אחרים המשנה נוהגת לחרוג מסידור יחידותיה הרגיל, לפי תכניה ונושאיה, ולהביא יחידה המסודרת באופן אסוציאטיבי, לפי דמיון צורני-חיצוני. יש שביקשו לנמק נוהג מפתיע זה במגמת המשנה, בתור חיבור שנועד להילמד בעל-פה, לסדר דברים באופן המקל על הזיכרון והשינון.
אך דומה שכאן, כמו במקומות אחרים, אין הזיכרון פועל במנותק ממגמותיה הרעיוניות של המשנה. בכל שלושת הסיפורים על רבן גמליאל, ההלכה מוצגת כמערכת של כללים המחייבים את כלל אנשי החברה אך משאירים מרחב תמרון מסוים ליחיד המבקש לחרוג מהנורמה. העוגן שעליו רבן גמליאל נשען בשלושת המקרים הוא הצורך להתחשב לא רק בדרישה הפורמלית של ההלכה, אלא גם במשמעותה הפנימית: קריאת שמע (משנה ה) אינה רק מעשה, אלא גם ביטוי לרעיון נשגב (קבלת עול מלכות שמיים) שאין להיבטל ממנו. הימנעות האבל מרחיצה נועדה למנוע תענוג, לא לגרום לצער של ממש ("אסטנס אני'"; מניעת תנחומין על מותו של עבד נעוצה באפיון של עבדים שאינו תואם כל פרט ופרט ("כשר היה"). פער בין משמעותה הפנימית של ההלכה לבין המציאות השוררת במקרה פרטני עשוי אפוא לאפשר ליחיד לחרוג מהנורמה ההלכתית הרגילה. עם זאת, ההיתר ליחיד לחרוג מהנורמה עלול לערער את יסודות ההלכה, ולפיכך המשנה האחרונה בוחנת את הגבולות: האם לכל פרט ופרט נאפשר חריגות שכאלה או שמא נגביל זאת ליחידי סגולה?
מכל מקום, כאן מצאנו נקודת חיבור מעניינת בין סדרת סיפורי רבן גמליאל לבין הנושא המרכזי שנידון בשאר משניות הפרק: השילוב בהלכה בין הדרישות המעשיות והמוחשיות לבין המשמעות הפנימית שאותה נועדה ההלכה לבטא. סוגיה זו ניצבת בלב ליבה של המערכת ההלכתית, ולומדי המשנה יפגשו אותה במקומות רבים נוספים.
