בספרות חז"ל מופיעה קבוצה של אישים המכונים "חסידים". נפתח במימרה אחת המתארת את סולם ההתקדמות הדתי: "ר' פנחס בן יאיר אומר זריזות מביאה לידי נקיות, ונקיות מביאה לידי טהרה… וענוה מביאה לידי יראת חטא, ויראת חטא מביאה לידי חסידות. וחסידות מביאה לידי רוח הקדש, ורוח הקדש מביאה לידי תחיית המתים. ותחיית המתים בא על ידי אליהו זכור לטוב" (משנה, סוטה ט, טו). רבי פנחס בן יאיר פעל בשלהי המאה השנייה, והוא עצמו כבר משקף את השינוי של תופעת החסידות. אבל בקטע זה מתבטא הטיעון שהשיא שאליו אדם יכול לשאוף בכוחות עצמו הוא החסידות. מי שעושה כן יכול לצפות לגמול או להישג של נבואה (רוח הקודש) ולתרום בכך לבואו של העידן המשיחי או אולי אפילו לתחיית מתים באופן אישי.
החסיד הראשון המוכר לנו הוא חוני המעגל. הסיפור עליו ידוע ומופיע בתענית ג, ח "מעשה שאמרו לו לחוני המעגל התפלל שירדו גשמים אמר להם צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו. התפלל ולא ירדו גשמים מה עשה עג עוגה ועמד בתוכה ואמר …. שלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו… " יש בסיפור התפעלות ממעשה הנס, אך גם ביקורת על שיטתו ה"אגרסיבית" של חוני. בגמרא שם מסופר שבנו של שמעון בן שטח חלה, וחוני הציל אותו בתפילתו. גם יוספוס מזכיר את חוני, ומספר שפעם אחת בימי הפסח שררה בצורת, וחוני שהיה "צדיק וחביב האל" התפלל למען ירידת הגשמים ותפילתו התקבלה (קדמוניות היהודים יד, 21).
בתוספתא מופיע הסיפור שבמשנה אך הוא מיוחס ל"חסיד אחד". מכאן המסקנה שחוני הוא "חסיד".
חסיד מפורסם אחר הוא חנינא בן דוסא. שחי בסוף ימי בית שני או בדור שאחרי החורבן (130-80לספירה). אל החסידות מתקשרים גם הביטוי "אנשי מעשה", ו"ירא חטא".
מאפייני החסידים
החסידים אינם עוסקים בלימוד תורה, וכמעט אין מהם דברי הלכה או אגדה, אלא רק מספר מימרות הקשורות ליראת חטא ול"מעשה" (בחלק קטן מהם נעשה שימוש להלן). החסידים מחוללים ניסים, מורידים גשמים, מרפאים חולים וכן הלאה. הם עניים, ומקפידים על מעשי חסד (צדקה) והתנהגות חברתית נאותה. כך למשל החסיד יקבור זכוכית בקרקע כדי של תזיק. החסידים מתפללים בצורה מיוחדת ומפליאה. במשנה במסכת ברכות מסופר על חנינא בן דוסא שאינו מפסיק בתפילתו אפילו כשנחש כרוך על עקבו (תוספתא ברכות ג, כ; ירו', ברכות ה ,א; ט, א), בניגוד להלכה, משום שהוא סומך על הנס, ובמקביל אינו מקבל את הנחיית חכמים שסכנת נפשות דוחה את האיסור להפסיק בתפילה. החסידים קשורים מאוד לבית המקדש, משתדלים להקריב קורבנות מדי יום. כך הם גם מתוארים כמי שרוקדים בהתלהבות מיוחדת ב"פסטיבל"' שנערך בלילות חג הסוכות במקדש (משנה, סוכה ד, ט).
בספרות היהודית, שנערכה בבית המדרש, אפשר לראות הערצה לחסידים אך גם ויכוחים המעידים על מתיחות בינם לבין חכמים. כך למשל בסיפור אחד נשלח רבי יהושע בן חנניה להתווכח עם החסיד והוא מצליח "לתפוס" את החסיד בטעות הלכתית. העורך מסיק מכך שמי שלא שימש את חכמים חייב מיתה (אבות דרבי נתן נוסח ב פכ"ז).
חכמים אומרים "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד" (אבות ב, ה). כלומר תנאי לחסידות הוא לימוד תורה. והחסידים עונים: "חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת. וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת" (אבות ג, ט). החכמה (תורה) חשובה, אבל יראת חטא הוא תנאי לחכמה.
חלק מהחוקרים ראו בחסידים חכמים אופייניים, ויש שראו בהם קבוצה מחוץ לבית המדרש או משוליו.
תופעת החסידות דעכה בהמשך תקופת התנאים והם התמזגו בבית המדרש. כמה חכמים כאלה מופיעים בסוף תקופת התנאים כגון רבי פנחס בן יאיר והאמורא המפורסם רבי יהושע בן לוי.
