הפרק החמישי במסכת ברכות הוא המשך ישיר לפרק רביעי, באשר שניהם עוסקים בהלכות תפילה.
(המושג תפילה המופיע בפרקנו הכוונה לתפילת עמידה).
הפרק מתחלק לשני חלקים. החלק הראשון (משניות א' ־ב') העוסק בתפילה כתקנה והחלק השני (ג'־ה') העוסק בטעויות בתפילה.
במשנה תורה, בפתיחה להלכות תפילה, כותב הרמב"ם:
(א)…וְאֵין מִנְיַן הַתְּפִלּוֹת מִן הַתּוֹרָה, וְאֵין מִשְׁנֵה הַתְּפִלָּה הַזֹּאת מִן הַתּוֹרָה, וְאֵין לַתְּפִלָּה זְמָן קָבוּעַ מִן הַתּוֹרָה.
(ג) אִם הָיָה רָגִיל – מַרְבֶּה בִּתְחִנָּה וּבַקָּשָׁה. וְאִם הָיָה עֲרַל שְׂפָתַיִם – מְדַבֵּר כְּפִי יָכְלוֹ וּבְכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. … וְכֵן הָיָה הַדָּבָר תָּמִיד, מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ עַד עֶזְרָא.
(ד) כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל ….ונִתְבַּלְבְּלָה שְׂפָתָם, … כְּשֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם מִתְפַּלֵּל – תִּקְצַר לְשׁוֹנוֹ לִשְׁאֹל חֲפָצָיו, אוֹ לְהַגִּיד שֶׁבָח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, עַד שֶׁיְּעָרֵב עִמָּהּ לְשׁוֹנוֹת אֲחֵרוֹת.
וְכֵיוָן שֶׁרָאָה עֶזְרָא וּבֵית דִּינוֹ כָּךְ, עָמְדוּ וְתִקְּנוּ לָהֶם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת עַל הַסֵּדֶר….כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עֲרוּכוֹת בְּפִי הַכֹּל, וְיִלְמְדוּ אוֹתָן בִּמְהֵרָה, וְתִהְיֶה תְּפִלַּת אֵלּוּ הָעִלְּגִים תְּפִלָּה שְׁלֵמָה כִּתְפִלַּת בַּעֲלֵי הַלָּשׁוֹן הַצֶּחָה…
הפרק במשנה שלפנינו מתאר מצד אחד תקופה מאוחרת, שלאחר ניסוח התפילה על ידי "עזרא ובית דינו", וכך מוצאים אנו במשנה ב' את חובת האזכרה והשאלה של הגשמים וההבדלה בתפילה כולל מחלוקת בדבר מיקומם, כשהמשנה מניחה את מבנה הברכות ונושאיהן (גבורות, ברכת השנים, חונן הדעת והודאה) כדבר מוחלט.
ומן הצד השני, במשנה ג' מתוארת מציאות של טרום התגבשות הנוסח הקבוע ו"העובר לפני התיבה" מנסח את התפילה באופן עצמאי, אך כיוון שעבר על "גבולות הניסוח" משתקין אותו.
הסיפא של משנה ג', המתארת את "העובר לפני התיבה וטעה", ניתנת להתפרש בשתי פנים:
- מדובר בתקופה שאחר עיצוב התפילה וניסוחה, ושליח הציבור טעה בנוסח שתיקנו חכמים (כהמשך למשנה ב').
- מדובר בתקופה שעיצוב הנוסח טרם גובש, אך שליח ציבור טעה בהלכות תפילה כמו הדוגמאות המופיעות במשנה ג' (על קן ציפור וכו').
וכך גם הביטוי במשנה ד', "המתפלל וטעה – סימן רע לו", ניתן לפרשנות כפולה זו.
כפי שביארנו בחתימתו של פרק ד', שהדגיש את החשיבות הגדולה של הכוונה בתפילה לעומת ההלכות העוסקות באופן התפילה (עמידה, לכיוון ירושלים, תפילה בציבור), ואילו על אופני התפילה אפשר לוותר "ואם אינו יכול…." אך העיקר הוא "יכוון את ליבו".
גם בפרק ה' ניתן להבחין כי בשונה ממשניות ב'־ג' העוסקות בענייני נוסח ולשון, הניצבות במרכז הפרק, פתיחת הפרק (משנה א') וחתימתו (משניות ד'־ה') עוסקות בענייני כובד ראש ובאחריות הגדולה שלא לטעות בתפילה. וכפי שמנסחת זאת הגמרא מאוחר יותר (בבלי, ברכות לד, ע"א) "חברותא כלפי שמיא מי איכא?
ראוי בעניין זה לשים לב כי קיים חיבור לשוני בין פתיחת פרק ה' לחתימת פרק ד'.
"חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכוונו את ליבם למקום" (ה, א)
"יכוון את ליבו כנגד בית קודש הקודשים" (ד, ה-ו)
הביטוי "מקום" ניתן לפרשנות מילולית כתיאור פיזי של אזור גאוגרפי, ולפי זה משמעות המילה יכוונו היא שיעמדו לכיוון ירושלים, מבחינת אזימוט.
עם זאת, נראה מן ההקשר כי הביטוי "מקום" המופיע במשנה רומז לכינויו של הקב"ה בשם "המקום" כמו שמצינו בהגדה של פסח, "ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא".
כפל משמעות זה מקביל לכפל המשמעות בחתימת פרק ד' :
"היה רוכב על החמור – ירד. ואם אינו יכול לירד – יחזיר את פניו. ואם אינו יכול להחזיר את פניו – יכוון את ליבו כנגד קודש הקודשים": יכוון ליבו – כיוון של הגוף לצד ירושלים או כיוון של המחשבה שבלב.
לעניין חשיבות הכוונה בתפילה, כותבת המשנה:
אפילו המלך שואל בשלומו, לא ישיבנו; ואפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק.
ויש לראות פסקה זו כביטוי משווה למה שלמדנו בפרק ב' בהלכות קריאת שמע: בפרקים – שואל מפני הכבוד ומשיב, ובאמצע – שואל מפני היראה ומשיב. ובכך מעלה המשנה את חיוב הריכוז בתפילת העמידה למעלה גבוהה יותר לכאורה מאשר בקריאת שמע.
מפשט משנה זו נראה כי אפילו במקום סכנה אין להפסיק את התפילה,
וכך מצינו באגדה המופיעה בתלמוד הירושלמי, ברכות כ"ח:
אמרין עליו על רבי חנינא בן דוסא שהיה עומד ומתפלל ובא חברבר והכישו, ולא הפסיק את תפילתו. והלכו ומצאו אותו חברבר מת מוטל על פי חורו, וכך בסיפור מקביל ודומה בבבלי (ברכות לב ע"ב)
מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך. בא שר אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום. המתין לו עד שסיים תפלתו. לאחר שסיים תפלתו א"ל ריקא והלא כתוב בתורתכם (דברים ד-ט) "רק השמר לך ושמור נפשך" וכתיב (דברים ד,טו) "ונשמרתם מאד לנפשותיכם". כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסיף, מי היה תובע את דמך מידי?
עם זאת, התלמוד מסייג ואומר כי במילה מלך – הכוונה למלך ישראל וכי במילה נחש הכוונה לנחש ולא לעקרב, ומדגיש כי במקום סכנה פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה ואפילו את תפילת העמידה.
משתקין אותו
במרכז הפרק במשנה ג' פגשנו שלוש טעויות חמורות של העובר לפני התיבה שבעטיין משתקין אותו באמצע התפילה.
האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך
על טוב ייזכר שמך
האומר מודים מודים
הגמרא (ברכות, לג ע"ב), בבואה לבאר את החיסרון שבתפילה מעין זו, מבארת:
האומר מודים מודים משתקין אותו משום דמיחזי כשתי רשויות,
ועל טוב ייזכר שמך נמי משמע על הטובה ולא על הרעה,
ותנן: חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה.
על קן צפור יגיעו רחמיך – נחלקו בדבר שני אמוראים בארץ ישראל, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא;
חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית,
וחד אמר: מפני שעושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזרות.
מתוך עיון בנימוקי הגמרא קל להתרשם כי נימוקם של שני המקרים הראשונים דומה. הכפלת הפנייה לקב"ה עלולה להישמע כאמונה בריבוי אלים, וההודיה על הטוב בלבד עשויה להתפרש כאילו יש אל טוב ואל רע, כלומר דיון תיאולוגי חוץ־יהודי.
המקרה השלישי "האומר על קן ציפור…" נראה לכאורה שונה. שני ההסברים בגמרא מצביעים על דיון פנים־יהודי.
"מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית" (מזיק)
או "מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות"
(טעות בהבנת עולם המצוות או בידיעת ה').
יש להזכיר כאן כי בתלמוד הירושלמי מובא לכאורה הסבר אחר:
ירושלמי מגילה, פרק ד' הלכה י':
"על קן ציפור הגיעו רחמיך ועל אותו האיש לא הגיעו רחמיך"
כלומר, האומר "על קן ציפור" וגו' משתקין אותו מפני שמתריס כלפי קונו.
מעניין להשוות זאת לסיפור המובא בירושלמי בעניין כפירתו של אלישע בן אבויה:
וכל זה ממה בא לו?
אלא פעם אחת היה יושב ושונה בבקעת גינוסר, וראה אדם אחד עולה לראש הדקל, ונטל אם על הבנים, וירד משם בשלום. למחר ראה אדם אחר, שעלה לראש הדקל, ונטל את הבנים ושילח את האם, וירד משם והכישו נחש ומת. אמר: כתיב: "שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך, למען ייטב לך והארכת ימים". איכן היא טובתו של זה? איכן היא אריכות ימיו של זה?
וייתכן כי הביטוי "על קן ציפור יגיעו רחמיך ועל אותו האיש לא ריחמת" – זוהי אולי תגובתו של אלישע בן אבויה בראותו את האדם נופל ומת.
היתרון בפירוש זה הוא העובדה שכך גם האומר על קן ציפור משתקין אותו בגלל פולמוס חוץ־.יהודי כמו שני המקרים האחרים במשנה.
ולכן חלק מן החוקרים בדורות האחרונים ניסו לבאר גם את ההסברים שהופיעו בתלמוד הבבלי כפולמוס תיאולוגי חוץ יהודי.
לדוגמה א"א אורבך הציע כי במשנה משתקף פולמוס אנטי־נוצרי בשאלת הבלעדיות של מידת הרחמים האלוהית והוא מניח כי גם "האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך משתקין אותו", כי זה נוסח של תפילת נוצרים.
כיוון דומה הציע סגל, הטוען אף הוא כי מדובר בפולמוס אנטי־נוצרי מובהק הנוגע לשאלת היוריספרודנציה של מערך המצוות והנמקתו.
ראוי להעיר כי משנה בנוסח דומה מופיעה גם במסכת מגילה פרק ד' באותה לשון כמעט:
(ט) האומר "יברכוך טובים" – הרי זו דרך המינות.
"על קן צפור יגיעו רחמיך", ו"על טוב ייזכר שמך", "מודים מודים" – משתקין אותו.
ושם מנמקת המשנה לפחות את הנוסח הראשון, האומר "יברכוך טובים" – הרי זו דרך המינות.
חסידים הראשונים
הפרק פותח בתיאור מנהגם של חסידים הראשונים
חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכונו את לבם למקום.
אפילו המלך שואל בשלומו, לא ישיבנו. ואפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק.
יש לשאול, האם ביטוי זה "חסידים הראשונים" הוא תיאור תכונה אנושית או אורח חיים של אדם פרטי או תיאור של קבוצה חברתית מובחנת שהייתה בעם ישראל לאורך הדורות.
בשאלה זו נתחבטו הפרשנים והחוקרים ומצינו גישות לכאן ולכאן.
בלי להכריע בסוגיה, מעניין לשים לב כי רבי חנינא בן דוסא כפי שראינו לעיל בעניין שלא הפסיק את תפילתו לעקיצת החברבר הרי הוא לכאורה דוגמה לאחד מן החסידים הראשונים, וכך נקטו רובם המוחלט של החוקרים והפרשנים.
והפרק שלנו חותם בו: "אמרו עליו, על רבי חנינא בן דוסא, כשהיה מתפלל על החולים".
ואכן מרבית האזכורים של רבי חנינא בן דוסא בש"ס מופיעים בהקשר של תפילה.
כך ניתן לראות את הפרק בנוי במבנה של חתימה מעין הפתיחה.
הפרק נפתח ב"חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת" וחותם ברבי חנינא בן דוסא, "שהיה מתפלל על החולים".
ויתרה מכך, הם היו שוהים "כדי שיכוונו את ליבם למקום", ואף רבי חנינא בן דוסא מכוון לבו למקום או אולי יודע לכוון לדעת קונו, "יודע אני שהוא מקובל; ואם לאו, יודע אני שהוא מטורף".
ואני איני יודע: האם החולה מקובל או התפילה מקובלת, או אולי שניהם כאחד?
