נשים בברכת המזון, והשתתפות נשים בסעודה
בתוספתא שנינו: "נשים ועבדים וקטנים פטורין ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן. באמת אמרו אישה מברכת לבעלה, בן מברך לאביו, עבד מברך לרבו" (ה, יז). במשפט זה נפלו חילופי נוסח, ולמעשה לפנינו שלוש נוסחאות:
1. נשים ועבדים וקטנים פטורין ואין מוציאין את הרבים.
2. נשים ועבדים וקטנים חייבין ואין מוציאין את הרבים.
3. נשים ועבדים וקטנים אין מוציאין את הרבים.
הנוסח הראשון לכאורה מיותר: אם הן פטורות מברכת המזון הרי אין חידוש בכך שאינן מוציאות ידי חובה; הרי זה כלל ידוע שמי שפטור ממצווה אינו מוציא ידי חובה את החייב בה. עם זאת, ברור שהיו נשים שהשתתפו במעשה המצווה שהן פטורות ממנה. כן עולה מהלכות רבות. כך עלו נשים לרגל, נמנו על קורבן פסח, שמעו תקיעת שופר ומצוות כיוצא באלו. מאוחר יותר, בספרות הפוסקים, רבו המחלוקות בנושא, אך בספרות חז"ל, ובעיקר בספרות התנאים, הדברים פשוטים. נשים רשאיות ליטול על עצמן מצוות שהן פטורות מהן ולקיים אותן.
אומנם אפשר להעמיד את התוספתא כמפקפקת בכלל זה, אך הדבר דחוק. יתר על כן, לפי נוסח זה התוספתא חולקת על המשנה לעיל שנשים חייבות בברכת המזון.
הנוסח השני סביר ביותר. הם (נשים ועבדים) חייבים בברכת המזון, אך אינם מוציאים ידי חובה. הנוסח השלישי אפשרי כשלעצמו, אלא שעדיין אנו שואלים האם נשים חייבות בברכת המזון. אם כן – הרי שלמעשה זה הנוסח השני, ואם לא – הרי שזה הנוסח שדחינו. על כן אפשר לסכם שהנוסח השני בתוספתא הוא המקורי, או שלפחות זו ההלכה הנרמזת בתוספתא.
מעתה עלינו להבין את המשך המשפט: "באמת אמרו, אשה מברכת לבעלה, בן מברך לאביו, עבד מברך לרבו". בתוספתא הוא מופיע כהיגד חיובי: אישה אינה מוציאה ידי חובת האיש, אך מוציאה את בעלה ידי חובתו, וקטן את אביו. אולי הכוונה במקרה שהבעל אינו יודע את ברכת המזון, או אולי אף כנוהל רגיל ומקובל בסעודות משפחתיות, ולכך נשוב להלן.
משפט דומה לזה שבתוספתא מופיע במשנת סוכה: "מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו (את ההלל) והוא עונה אחריהן מה שהן אומרין "ותהי לו מאֵירה (ג, י). התוספתא שם מסבירה שמארה היא לגדול שצריך לקטן. ברם, אין להשוות בין משנת סוכה לתוספתא שלנו. אישה פטורה מהלל אך חייבת בברכת המזון, על כן בברכת המזון האישה מוזמנת לברך לבעלה, אך המשנה מסתייגת מבעל הזקוק לאשתו להקראת הלל. זאת ועוד, הלל הוא תפילת יחיד שכל אחד חייב לאומרה, ואילו ברכת המזון היא ציבורית ואחד מברך בשביל כולם בקול (או לפחות מזמן לכולם). אכן, כך מצוטטת התוספתא שלנו בירושלמי, ללא גינוי (ירו', ג, ה, ו ע"ב ומקבילות), ברם בבבלי נוסף המשפט "תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו" (בבלי, כ ע"ב; סוכה לח ע"א). ההבדל בין התלמודים אינו ביחס לאישה אלא ביחס לבור, וחכמי בבל סובלניים פחות לתופעה. עם זאת, בתודעת העם השתמר המשפט בתלמוד הבבלי והוא השפיע על מעמד האישה לאורך ימי הביניים (ועד ימינו), והצטרף למאגר הגדול של ביטויים שאינם מחמיאים לנשים.
גם לאחר שהעמדנו את התוספתא על מכונה לא ברור האם לדעתה מותר לאישה לזמן לבעלה. ייתכן שהכוונה רק שמותר לה לברך בשבילו. ברם, כפי שנראה להלן, חכמים התנגדו לכך שאדם יברך למען מישהו אחר, אלא אם כן הדבר נעשה במסגרת זימון. אם כן, פשט התוספתא הוא שלאישה מותר לברך (לזמן) לבעלה, אך לא לאחרים.
ברכת המזון של נשים נדונה גם בתלמוד הבבלי במסכת ערכין: "הכל חייבין בזימון", והגמרא מסיקה: "לאתויי נשים" (ערכין ג ע"א).
אם כן לפנינו שלל דעות, כאשר המקורות עוסקים במספר שאלות הקשורות זו לזו במעין סולם עולה:
1. האם נשים חייבות בברכת המזון?
2. אם כן – האם הן חייבות בזימון?
3. אם כן – האם מזמנים עליהן?
נושא אחרון זה מתפצל לשלוש שאלות: א. האם מותר להן להשתתף (האם הן חייבות להשתתף) בחבורת גברים רגילה; ב. האם מותר להן להשתתף בחבורה עם עבדים; ג. האם ניתן לצרפן כדי להגיע למניין שלושה או עשרה.
4. האם הן מזמנות לאחרים (לזרים או לבעליהן).
הנושא כולו היה כנראה טעון ורגיש, ונוסחאות הראשונים מבטאות בין השאר את עמדתם העקרונית. אנו נתמקד בדעות בספרות המשנה והתלמוד בלבד.
דומה שאין אף מקור הסבור שנשים אינן חייבות בברכת המזון. אומנם קיים נוסח כזה בתוספתא, והוא נתמך בציטוטי ראשונים, אך דחינו אותו משיקולים פנימיים של התוספתא. דומה שרוב המקורות מניחים שנשים מזמנות לפחות לעצמן. הסבר הבבלי שהן עושות זאת כרשות אינו מעוגן בספרות התנאית. המשנה שקבעה שאין מזמנים עליהן מתפרשת כפשוטה בצירוף נשים לאחרים (גברים או עבדים), אך מכאן משמע שהן כשלעצמן חייבות, הווה אומר שאם הייתה חבורת נשים הן חייבות בזימון.
אשר לחברה מעורבת, מהבבלי משמע שחברת נשים ועבדים אסורה משום פריצות, מכאן שלסתם זימון בחבורה מעורבת הן מצטרפות. ברם, לפי פשוטה המשנה עוסקת בסתם חבורה מעורבת. כך גם מצטט בעל פסיקתא זוטרתי (פרשת עקב יג ה) את המשנה: "נשים עבדים וקטנים אף על פי שחייבים בברכת המזון אין מצטרפים עם אנשים".
למערכת השיקולים ההלכתיים־טקסטואליים מן הראוי לצרף את הפן החברתי־ריאלי. אם נשים חייבות בברכה אין כל סיבה שלא לחייבן בזימון, אם הן משתתפות בסעודת החבורה. סעודת החבורה בחברה היוונית, וכנראה גם בחברה היהודית, הייתה נפרדת. הסופר היווני אריסטופנס במחזהו "עננים") מתאר סעודה רגילה ומספר על העבד המדווח לאדונו שהכין שישה שולחנות לאנשים וארבעה לנשים. זה היה בסעודת זבח ציבורי גדולה יחסית. בציורי קיר ופסיפסים של סעודות מתוארים גברים המסובים על המיטות. נשים משתתפות, אך הן יושבות באי־נוחות למרגלות הגברים, ודומה שנועדו להגיש שירותים ולא להשתתף כשוות מעמד, אבל במיעוט מן הציורים אפשר לראות נשים מהוגנות, הניכרות בלבושן המלא, ומשתתפות בסעודה לצד הגברים (באותה מיטת הסבה), או בסעודה נפרדת. יש להניח שתמונות כאלה משקפות משפחות. בתיאורי קורבן הפסח אנו שומעים על חבורה של נשים. ההלכה האוסרת חבורת נשים, מתפרשת כפשוטה בחבורה שיש בה נשים ועבדים (פסחים ח, ז). כמו כן אנו שומעים שהכלה הצעירה משתתפת בסעודת הפסח, אך "הופכת פניה ואוכלת" (משנה, פסחים ז, יג. הכלה משתתפת, אך החבורה כולה חד־מינית, אחרת לא הייתה מתביישת להסב עם משפחת בעלה אף שהיא חדשה בה. ההלכה חייבה אישה בהסבה, כלומר בהשתתפות בליל הסדר, זהו אפוא חידוש הלכתי, אף שבדרך כלל נשים אינן מסיבות בחבורה מעורבת. בהרחבה הבאה נעלה מקורות־מספר המספרים על שיגור כוס של ברכה לאשתו של בעל הבית. אם כן זו אינה מסבה עימם, ובמפורש מדובר על בעל השולח כוס לאשתו, או חבורה השולחת כוס לאשת אחד מהם.
עמדה זו מופיעה כהלכה מפורשת באחד החיבורים הנכללים ב"ספרות המעשים": "מהיא במחול האנשים והנשים ברעבוביה (ערבוביה)? אסור לחול כן אלא האנשים לבד והנשים לבד. ומהו בעינת האיבול שהן בוכין באילייא ובבכיה כתיב 'וספדה הארץ משפחות משפחות לבד'. הן בעינת שמחה והמשתה שהם משחקים ויצר הרע מצוי. לא כל שכן שהיו איללין (סופדים) אלו לעצמן ואלו לעצמן, כדי שלא יהרהר על עבירה כשחוק שלמשתה". המחבר דוגל בריקודי שמחה נפרדים, באבל נפרד ואף בהפרדה בעת המשתה. המעניין הוא שנימוקו הוא הפסוק המזכיר אבל משפחתי, ולדידו המשפחה היא הפרדה מגדרית. הפסוק המלא הוא: "וספדה הארץ משפחות משפחות לבד, משפחת בית דויד לבד ונשיהם, לבד משפחת בית נתן לבד ונשיהם לבד" (זכריה יב יב). לפי פשוטו הפסוק תובע הפרדה בין המשפחות, וכל משפחה סופדת במעורב (גברים ונשים). אך כבר התלמוד הירושלמי מסיק שהפסוק הוא בעד הפרדה בין המינים בכל אירוע ולא רק בהספד (ירו', סוכה ה, ב; נה ע"ב).
בספרות תנאים ואמוראים לא מצינו איסור על סעודה משותפת, אך הנוהג הרווח היה שהסעודה איננה מעורבת, גם לא בתחום המשפחה הגרעינית. על כן הסתייגו חכמים מזימון משותף. קשה לדעת האם האיסור היה בכל חבורה או רק בחבורה של נשים ועבדים. במשנת פסחים שהבאנו ההסתייגות היא אכן מחבורת נשים ועבדים, אך את משנתנו אפשר לפרש בשתי הצורות. מכל מקום, קטנים שותפו בחבורה. הדמיון בין נשים לקטנים מצביע על כך שהמשנה אוסרת לא את הישיבה וההשתתפות בברכה אלא רק את צירוף הנשים כדי שתשלמנה את מניין המשתתפים, והיו שהקלו בקטנים. מכל מקום, אין במקורות התנאיים הסתייגות מזימון משותף בתוך חוג המשפחה. רק הבבלי מסתייג מכך, וגם בו ההגבלה היא על כך שאישה לא תזמן ולא שלא תשתתף. עם זאת, המשנה משקפת מציאות חברתית שהנשים אינן משתתפות בסעודות הסבה עם גברים, גם לא בסעודות במסגרת המשפחה. אין זה איסור, ומבחינה הלכתית אישה יכולה להסב עם בעלה, אך הדבר לא היה מקובל.
