יין שלאחר המזון – כוס של ברכה
המונח "כוס של ברכה" מופיע רק במקורות אמוראיים, ומשנתנו היא העדות התנאית הברורה ביותר לו. כוס על ברכת המזון נזכרת עוד בסדר ליל הפסח (פסחים י, ז). ברם את משנת פסחים אפשר היה לפרש כמצווה מיוחדת לליל הסדר, ואילו משנתנו עוסקת בסעודה רגילה. עוד נזכר לעיל במשנה יין "שלאחר המזון" (ו, ה), וגם שם הכוונה לאותה כוס של ברכה. היין בברכת המזון נזכר גם במחלוקת בית שמאי ובית הלל (להלן ח, ח). עם זאת, המונח "כוס של ברכה" אינו נזכר בספרות התנאית.
הלכות כוס של ברכה, או נוהגיה, שנויים בתלמודים. בתלמוד הירושלמי: "שלשה דברים נאמרו בכוס של ברכה: מלא עיטור ומודח, ושלשתן בפסוק אחד: 'נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה' '. 'שבע' – עיטור, 'רצון' – מודח, 'מלא' – כמשמעו. אמר רבי חנינא אם עשיתה כן מה כתיב תמן (מה כתוב שם – בהמשך הפסוק) 'ים ודרום ירשה', את זוכה לירש העולם הזה והעולם הבא. אמר רבי אלעזר כוס פגום אין מברכין עליו, טעמו פגמו. את שמע מינה תלת (אתה שומע־לומד מכך שלושה דינים): שמע מינה כוס פגום אין מברכין עליו, וצריך שיהא בו כשיעור, וטעמו פגמו" (יא ע"ד).
אם כן, בירושלמי (ברכות ז, ה) נמנים חמישה תנאים לכוס של ברכה:
1. שיהיה מעוטר, והכוונה כנראה שיבוא לאחר המזון, שהרי לומדים זאת מהפסוק "שבע רצון".
2. שיהיה מודח, כלומר שיישטף לפני השתייה.
3. שיהיה מלא, ולא פגום.
4. שיהיה בו כשיעור; לא נאמר מהו השיעור, אך הבבלי שלהלן ישלים זאת.
5. אם טעם מהכוס פגם אותו, כאילו היא כעין קורבן שצריך לבוא שלם ללא פגם.
הבבלי (ברכות נא ע"א) מביא עשרה תְנאים בשם "מתניתא תנא", כלומר הוא רואה בכך מסורת תנאית:
"אמר רבי זירא אמר רבי אבהו, ואמרי לה במתניתא תנא, עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה, טעון –
1. הֲדָחָה (שטיפה מבפנים)
2. ושטיפה (מבחוץ)
3. חי (לא מזוג במים)
4. ומלא (כוס מלאה)
5. עיטור (עם עוד כוסות יין לכלל המסובים, או שניתן רק בציבור)
6. ועיטוף (המברך צריך לעטוף ראשו, וזרועותיו – כלומר ללבוש לבוש מלא להביע אימה וכבוד בלבושו).
7. נוטלו בשתי ידיו
8. ונותנו בימין (ביד ימין)
9. ומגביהו מן הקרקע טפח
10. ונותן עיניו בו (מסתכל עליו בזמן הברכה)
11. ויש אומרים: אף משגרו במתנה לאנשי ביתו (שולח ממנו לאשתו שאיננה מסבה עם החבורה).
אמר רבי יוחנן, אנו אין לנו אלא ארבעה בלבד: הדחה, שטיפה, חי ומלא" בהמשך הסוגיה מוסברים הפרטים שנזכרו ברשימה.
הרשימה השלישית היא בפסיקתא רבתי:
"ילמדנו רבינו: אדם מישראל מהו שיהא רשאי לברך על הכוס כשאינו מודח, אמר רבי אחא בשם רבי יוחנן כוס של ברכה מצוותו שיהא 1. מודח 2. ושיהא עטור 3. ושיהא מלא, מניין 'ולנפתלי אמר שבע רצון ומלא ברכת ה' (דברים לג, כג). אלו ג' ברכות צריך שיהא בכוס של ברכה? אמרו בשם רבי יוחנן 4. וצריך שיהיו עיניו בכוס, 5. ושיהא בידו של ימין, 6. ושתהא ידו מן הטבלא טפח, 7. ושיהא מברך באימה ולא בקלות ראש, אמר רבי אבא בשם רבי חייא ורבי חייא בשם רבי יוחנן: עומד ואוכל יושב ומברך, יושב ואוכל מסיב ומברך, מסיב מתעטף ומברך. מהו מתעטף? שאם הייתה זרועו גלוי מכסה אותו ומברך, כדי שיהא עושה את המצוה באימה" (פסיקתא רבתי, ט, לא ע"א-ע"ב). הווה אומר, הברכה על הכוס נעשית בצורה מכובדת יותר מהאכילה עצמה. מותר לאכול בעמידה (בתחילת הסעודה עמדו, כאמור בהרחבה בפרק הקודם), ואז הברכה בישיבה. אם האכילה בישיבה, הברכה בהסבה.
התביעה להדחה מופיעה כהלכה בפסיקתא רבתי: "אדם מישראל מהו שיהא רשאי לברך על הכוס שאינו מודח אמר רבי אחא… כוס של ברכה מצוותו שיהא מודח" (ט, לא ע"א). כאן זו כבר הלכה ממש. הדחת הכוס היא אפוא מהחמרות הטהרה, שלא בהתאם לפסיקה ההלכתית הרגילה, הלכה זו מקבילה לנוהג בדבר שטיפת הכוס של ברכת היין שלפני המזון, כאמור בהרחבה לפרק הקודם.
חי – כאמור לעיל, את היין שתו מזוג, ויין חי נחשב לפסול וראוי לשתיית הוללים בלבד. התביעה ליין חי מופיעה רק בבבלי, וכנראה קשורה למשנתנו: "ואין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים מברכין". כפי שראינו לעיל, בתוספתא מובאת מחלוקת רבי אליעזר וחכמים האם מברכים בורא פרי הגפן רק על יין מזוג או גם על יין "חי" (ד, ג).
אפשרות אחרת להסבר משנתנו מצויה בסוגיה אחרת בתלמוד הבבלי. שם נאמר שבכוס של ברכה מוזגים שלושה חלקים של מים וחלק אחד של יין. בכוס רגילה מזגו שני חלקי מים וחלק אחד של יין (פירושנו לעיל ו, ג), אם כן, בכוס של ברכה מזגו מים בכמות גדולה יותר. על כן היין שמדובר עליו במשנה הוא יין שכבר נמזג. חכמים אוסרים למהול אותו בכמות נוספת של מים, ורבי אליעזר מתיר להוסיף עוד שליש כמות מים. יש להניח כי כך הייתה ההלכה הקדומה, אלא שהניסוח במשנה כבר משקף את התפתחות המנהג. רבי אליעזר מחייב מהילת מים נוספים, וחכמים אינם מחייבים זאת, כך פירש אחד מגאוני בבל. הרשימה של תנאים לכוס של ברכה בתלמוד הבבלי היא ספרותית. מה שמותר הופך לחובה, והניסוח אינו מדויק. אין היתר לברך על יין חי, אלא שהיה היתר למהול מעט יותר מים, רבי אליעזר מתנגד לכך ותנאי זה מופיע בצורה לא מדויקת בשתי הרשימות בבבלי. החובה למהול מים נוספים מבטאת אולי את ההנחה שהכוס לא נועדה לשתייה רגילה, ולכן אינה המשקה הרגיל.
עיטור – מהירושלמי משמע שהכוס מעוטרת במזונות נוספים, כלומר שהיא באה לאחר המזון. בבבלי מובאים הסברים אחרים, ש"מעטרו בתלמידים" או ב"נטלי". ההצעה הראשונה מכוונת כמובן רק לשכבת החכמים ומביעה את הרצון שברכה תהיה ברוב עם, ואין עם אלא תלמידים סביב רבם. "נטלי" משמעו כנראה כוסות (רש"י ראבי"ה), כלומר שמוסיף סביב הכוס כוסות נוספות, ואולי זו גם כוונת הירושלמי שהכוס מבטאת שובע. במדרש פרקי רבינו הקודש יש הסבר שונה במקצת. שם נמנים עשרת הדברים בשינוי קל, והמדרש מסביר: "מעוטף ומעוטר שנאמר 'ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן' (אסתר ח, טו) הסמיך עטוף לעטור, ונאמר כי תעטרנו ברכות טוב. מבושם שנאמר קטורת לפני ה'" (פרקי רבינו הקדוש, פרק העשרה, אוצר המדרשים, עמ' 513). אם כן, מעוטר הוא כמו מעוטף (להלן) בלבוש מפואר ומעוטר בכתר. כן נוספה החובה להתבשם.
משלח לבני ביתו (אשתו) – על כך יש עדויות נוספות. בבבלי מסופר על רב נחמן שביקש מהאורח שישלח את הכוס לאשתו. על רקע זה נדונה התופעה: "המשגר כוס של ברכה לאשה שלא מדעת בעלה חייב מיתה, מפני שדעתו רבה עליה, רבי אומר מפני שיצר הרע רבה עליה… וכן בני חבורה ששגרו כוס של ברכה לאשה שלא מדעת בעלה חייבין מיתה, מפני שדעתן רבה עליה, רבי אומר מפני שיצרן רבה עליה" (כלה א, ה) במסכת כלה א, ג האיסור מורחב על כל כוס של יין, אך יש בו גם עדות שבפועל נהגו להסב לסעודה יחד עם אישה, אפילו היא טמאה טומאת נידה, כל זמן שבעלה מיסב עימה.
אם כן שיגור הכוס היה רגיל, והיה מחווה של ברכה ואינטימיות.
בנוסף להלכות סדורות אלו אנו שומעים רבות על כוס של ברכה. אין נותנים אותה אלא לטוב עין (בבלי, פסחים קז ע"א), אסור לוותר עליה אפילו במחיר 40 זהובים (בבלי, חולין פז ע"א), ובספרות אנשי הסוד הפריזו ותבעו שכוס של ברכה בסעודת הצדיקים בגן העדן תכיל 221 לוג, כלומר יותר מ־90 ליטר (מדרש סעודת גן עדן, אוצר המדרשים, עמ' 89 ומקבילות).
בספרות ימי הביניים, ובעיקר בזו הקרובה לאנשי הסוד, הפריזו לעסוק בכוס הברכה ונראה שייחסו לה משמעות מיסטית עמוקה. מגמה זו בולטת בעיקר בספר הזוהר, ולא נרחיב בכך.
אם כן, כוס הברכה התפתחה למעמד חברתי־דתי בפני עצמו, והוענקו לה משמעויות־משנה. את משנתנו פירשנו בהיתר למזוג עוד מים לכוס, או אולי בחובה לעשות כן.
