ברכות פרק שישי חלק א'

ברכת האוכל
אחד מסוגי הברכות הוא "ברכות הנהנין": מה שאדם צורך ומה שהוא נהנה ממנו – יש לברך עליו לפני השימוש. התוספתא מנמקת זאת: "לא יטעום אדם כלום עד שיברך, שנאמר 'לה' הארץ ומלואה' (תהילים כד, א) – הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל, עד שיתירו לו כל המצוות. לא ישתמש אדם בפניו, בידיו וברגליו אלא לכבוד קונהו, שנאמר 'כל פעל ה' למענהו' (משלי טז, ד)" (תוס', ד, א). נימוק זה הוא ביטוי לרעיון חובק זרועות עולם. "לה' הארץ ומלואה", ולכן כל מה שאדם צורך הוא לא רק פועל ידיו של בורא עולם אלא שייך לו, והוא נתנו לבני אדם. "מעל" משמעו אדם שהשתמש ברכוש קודש (רכוש של המקדש).
מעין אותו רעיון הסיקו חכמים מהפסוק "כי לי כל הארץ" (שמות יט, ה). ההנמקה בדבר הבעלות האלוהית עשויה להוביל לכיוונים שונים. היא עשויה לנמק את שלטון המלך שקיבל את הבעלות מבורא עולם; היא עשויה לנמק את בעלותם של בני ישראל על ארץ ישראל או לקדש את הבעלות הפרטית באופן כללי (ה' נתן את הקרקע לבעלים הנוכחי). במקביל, אותו רעיון עשוי להוביל לסדרת פרשנויות בעלות אופי דתי יותר. הרעיון מוביל לצניעות ולתחושה שכל העושר שצבר אדם אינו שלו. הרעיון מוביל לכך שהמעשר והתרומות שאדם נדרש להפריש מיבולו אינו ויתור על רכוש לשם מצווה, אלא להפך, קבלה של תשע עשיריות מהיבול: "בנוהג שבעולם אדם נותן שדהו לאריסות נותן הזרע והפעולה וחולק עמו בשווה, והקב"ה 'לה' הארץ ומלואה' והוא מוריד הטל והמטר, והוא משמר הכל, ואינו מבקש אלא אחד מעשרה מעשר, ותרומה אחד מחמשים. הוי 'לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים'" (דניאל ט ז), (תנחומא, כי תשא, יד, ומקבילות לרעיון ולמדרש זה). מאותו רעיון ניתן להקיש שבכל עימות משפטי בין אדם פרטי ובין המקדש, יד המקדש על העליונה. התוספתא שלפנינו ומקבילותיה מסיקות מהפסוק שיש צורך לברך ולהודות לה' על השימוש ברכושו. ייתכן גם שתודה זו היא מעין בקשת רשות להשתמש באוכל ולנצלו. הפסוקים שהובאו אינם באים לחדש את חובת הברכות, אלא רק להסמיכה לכתוב. עצם הרעיון של ברכות הנהנין קדם לדרשות.
בתלמודים העלו פסוקים נוספים לחובת הברכה (ירו', ט, ד; בבלי, לה ע"א). ניכר שהאמוראים אינם מתמודדים עם הרעיון עצמו ואינם מחפשים תשובה רעיונית, אלא תוספת דרשות מהכתובים. בדרך דומה יש להבין את ההצעה המופיעה בתלמוד ללמוד את החובה בברכה לפני האוכל, מהחובה לברך לפני קריאת התורה, ואת החובה לברך לאחר קריאת התורה, מברכת המזון.
"אמר רבי יוחנן: למדנו ברכת התורה לאחריה מן ברכת המזון מקל וחומר, וברכת המזון לפניה מן ברכת התורה מקל וחומר. ברכת התורה לאחריה מן ברכת המזון מקל וחומר: ומה מזון שאין טעון לפניו, טעון לאחריו, תורה שטעונה לפניה – אינו דין שטעונה לאחריה?! וברכת המזון לפניה מן ברכת התורה מקל וחומר: ומה תורה שאין טעונה לאחריה, טעונה לפניה, מזון שהוא טעון לאחריו – אינו דין שיהא טעון לפניו".
לימוד כזה יוצר מעגל סגור שבעצם מביא את מידת קל וחומר לאבסורד פנימי. שהרי פעם ברכת המזון היא הדבר הקל ופעם היא הדבר החמור. כפי שהגמרא גם קובעת בהמשך, אין כאן אפילו היקש בין המצוות, שכן יש הבדל עקרוני ביניהן. דומה שרבי יוחנן לא הסיק שיש לברך לפני המזון מתוך הקל וחומר, אלא רק רצה להציג את הדרשות ואת קווי הדמיון בין סעודה לקריאת התורה, ובכך למצב את הסעודה כמרכיב מרכזי מעבודת ה' כמו קריאת התורה.
כאן מגיעים אנו למשמעותה הדתית של הסעודה.
הפרשנות המוצעת, שהדרשות וה"קל וחומר" באו לאשש הלכה ידועה, ולא ליצור הלכה מחודשת, היא פרשנות השנויה במחלוקת בספרות ההלכה ובספרות המחקר כאחת.
.
הסעודה
הסעודה היא כמובן צורך פיזי קיומי, אך בתקופת המשנה והתלמוד שימשה לא רק דרך לסיפוק צורכי המזון אלא הייתה עמוד התווך בסדר החיים החברתי, התרבותי והדתי. בתקופת המשנה והתלמוד סעדו שתי סעודות: סעודת הבוקר, שהייתה בדרך כלל סעודה פשוטה, מינימלית למדי וכללה לחם עם ירקות או לחם טבול בחומץ או בשמן. והסעודה השנייה, שנערכה לעת ערב והייתה הסעודה העיקרית של היום. ארוחת הערב הייתה דשנה יותר מארוחת הבוקר, אך היקפה היה תלוי כמובן ברמת החיים של המשפחה. העני הסתפק בלחם ובתבשיל של דייסת עדשים, ביצה או מאכל דומה. העשיר הרבה במנות מורכבות, ולעיתים אף סעד את נפשו בבשר. אבל ללא כל קשר לתפריט הייתה זו סעודת יחיד, ולא אירוע חברתי.

במקביל לסעודה הפרטית רווח נוהג של סעודות רבות משתתפים שהשתתפו בהן בני המשפחה המורחבת או החבורה או חברים שהוזמנו לאירוע מיוחד ("משתה הבן" – חתונה, ברית מילה או אירוע חברתי־דתי אחר, וגם סתם התכנסות בימי מועד וחול). סעודה זו הייתה רבת משתתפים, ונמשכה שעות רבות. במקורות מספר מדובר על נוהג מקובל להתחיל בה בשעה התשיעית של היום. בפפירוסים של אוקסינירכוס שבמצרים הרומית מצויות הזמנות מספר לסעודות חגיגיות, כולן מתחילות בשעה התשיעית ונרמזת בהן למוזמנים האפשרות לאחר. הסעודה הסתיימה רק קרוב לחצות הלילה. בדברנו על תפקידה החברתי של הסעודה אנו מתכוונים בעיקר לסעודה מסוג זה.
בתחום התרבותי שימשה הסעודה בימה וזירה לאירועים תרבותיים. אליה היה מוזמן משורר לקרוא משיריו, הזמר שר אותם והסופר קרא בה את ספרו. זו הייתה בעצם הדרך העיקרית להפצת הספר בעידן שלפני הדפוס. בתחום היהודי שימשה הסעודה מקום מפגש לתלמידי חכמים וללימוד ברמה הגבוהה. בספרות חז"ל יש אזכורים רבים למפגשים לימודיים שנערכו בתוך הסעודה ובמסגרתה.
בתחום החברתי הייתה הסעודה ההזדמנות היחידה כמעט למפגש חברתי. המפגש נחוץ כשלעצמו, כדרך לארגון החברה וסידורה, אך מעבר לכך זו ההזדמנות להחלפת מידע ולקבלת החלטות ציבוריות. כמעט לא הייתה דרך לאסוף חבורה ולדון בנושא כלשהו אלא במסגרת הסעודה. המפגש והעיסוק התרבותי־חברתי הם כמובן מקשה חברתית אחת.

הסעודה היוונית הייתה בדרך כלל סעודת זבח. כל קורבן הסתיים בסעודה שנאכל בה בשר הזבח, ובמקביל החלו גם סעודות שלא היו סעודות זבח, בקורבן קטן לאל, מנחה או עוף שהוקרבו במזבח הקטן שהיה בבתים רבים. בחברה היהודית היה כמובן הזבח נדיר יותר, ומצומצם לירושלים. עולי הרגל ותושבי ירושלים הרבו בסעודות, ובהן נאכלו הקורבנות. סעודת קורבן פסח היא דוגמה לסעודה מעין זו. סעודה רגילה לא הייתה קשורה להקרבת קורבן, שהרי נאסר על הקרבה מחוץ למקדש שבירושלים. עם זאת העניקו חכמים לסעודה משמעות דתית. התשתית הרעיונית הבסיסית היא שהשולחן הופך למעין מזבח: "דכתיב 'המזבח עץ שלש אמות גבוה', וכתיב 'וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה", פתח במזבח וסיים בשלחן?! רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו: כל זמן שבית המקדש קיים – מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו – שולחנו של אדם מכפר עליו" (בבלי, ברכות נה ע"א; חגיגה כז ע"א; מנחות צז ע"א). אם כן, השולחן הוא בבחינת מזבח. לתפיסה זו הד במקורות נוספים רבים.
זאת ועוד. אין אירוע דתי יהודי שהסעודה אינה מרכיב מהותי בו, סעודת המצווה. בחגים, בשבתות ובראשי חודשים יש לסעוד סעודה חגיגית. בברית מילה, באירוסין, בנישואין, במעמד קידוש החודש או עיבור השנה וכמעט בכל אירוע דתי אחר, הסעודה החגיגית ממלאת תפקיד מרכזי וחיוני.

אחד היוצאים מהכלל הוא טקסי האבל. בסדרי האבל, כפי שעוצבו בימי התנאים, מילאה הסעודה תפקיד שולי, והייתה זו סעודה פשוטה שנועדה לסיפוק הצרכים בלבד. ברם "בראשונה" נהגו לסעוד סעודה עשירה ורבת הוצאות. יוספוס מספר על סעודה זו בנימת ביקורת גלויה (מלחמות ב, 13), ומקורות חז"ל מספרים על סדרת תקנות שנועדה להפחית את הוצאות הסעודה ולצמצם את אופייה הראוותני (תוס', נידה ט, יז; בבלי, מועד קטן כז ע"א; משנה, מועד קטן ג, ז). בסופו של התהליך התגבשה סעודת "הבראה", צנועה יחסית. אם כן, בסדרי האבל בוטל מרכיב הסעודה מסיבות כלכליות, ואולי גם רצו חכמים למעט בשמחה, שהיא פועל יוצא של סעודה עשירה וחגיגית.
האופי הדתי־חברתי של הסעודה בולט בסדרת מצוות וטקסים. נטילת ידיים, ברכה לפני המזון, הבאת הקטורת (המוגמר, להלן משנה ו') ברכת הזימון עם כוס של ברכה – כל אלו מבטאים את הפן הדתי של הסעודה. הדבר בולט בזימון, שהוא תפילה ציבורית ממש.
תיאור מעשים של לימוד בסעודה ודברים על הסעודה שבלימוד פזורים בספרות חז"ל. על רקע זה יש להבין את תביעתם שעל כל שולחן ייאמרו דברי תורה (משנה, אבות ג, ג). זו דרכם לתבוע שלימוד התורה יעמוד במרכזה של כל סעודה, וכך כל אירוע חברתי יהפוך לאירוע דתי.