סדר הסעודה
סדר הסעודה היהודית דומה לסדר הסעודה בעולם הרומי ומבוסס עליו. בעולם הרומי סדר הסעודה היה מקודש והוא מתואר במספר חיבורים. הסעודה החלה במשלוח הזמנות בכתב או בעל פה. הזימון לסעודה נעשה בכללי טקס מוסדרים, ולרשימת המוזמנים נודעה חשיבות חברתית היררכית גדולה. על כן יובן הסיפור הידוע על קמצא ובר קמצא שאחד מהם הוזמן בטעות לסעודה וגורש בבושת פנים (איכה רבה, פ"ד, ג; בבלי, גיטין נה ע"ב ועוד). במדרשים כמה וכמה סיפורים המתארים את מפח הנפש של מי שלא הוזמן או את השיקולים את מי להזמין (אסתר רבה ג, ח; בראשית רבה, פ"ק ח; איכה רבה, פתיחתא י; תנחומא בובר, בהעלותך ג; מדרש תהילים כה, ט ועוד). בהקשר לכך אנו שומעים על מנהגם של בני העילית מירושלים שלא היו באים לסעודה לפני שביררו מי הוזמן אליה (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דכספא, משפטים כ; בבלי, סנהדרין כג ע"א), ומי שלא היה פנוי להזמנה סימן זאת בכך שהפך את שרוול בגדו (איכה רבה, פ"ד ב). הזמנות לסעודה ברשימה שהייתה בידי שמשו של בעל הבית מצויות בפפירוסים ממצרים מן המאה השנייה למניינם.
ההזמנה הייתה בדרך כלל לשעה מוגדרת, אבל במדרשים רבים מסופר על הזמנה של "המלך" ללא זמן מוגדר (בבלי, שבת קנג ע"א; קהלת רבה ט, ח; קהלת זוטא ט, ח; מדרש משלי, טז יא; מסכת שמחות ח, י). מעדויות מספר עולה שגם כאשר ההזמנה הייתה לזמן מוגדר לא באו כל המוזמנים כאחד. על בני ירושלים "נקיי הדעת", כלומר בני העילית הירושלמית, מסופר שבשלב מסוים פרסו וילון על פתח חדר האוכל, וזה היה הסימן שאסור למאחרים להיכנס לסעודה (איכה רבה שם).
סדר הסעודה מפורט בתוספתא: "כיצד סדר סעודה, אורחין נכנסין ויושבין על ספסלים ועל גבי קתדראות, עד שיתכנסו. נתכנסו כולן, נתנו להם לידיים, כל אחד ואחד נוטל ידו אחת. מזגו להם את הכוס, כל אחד ואחד מברך לעצמו. הביאו לפניהם פרפראות, כל אחד ואחד מברך לעצמו. עלו והסבו ונתנו להם לידיִם, אף על פי שנטל ידו אחת נוטל שתי ידיו. מזגו להם את הכוס, אף על פי שברך על הראשון מברך על השיני. הביאו לפניהם פרפראות, אף על פי שברך על הראשונה מברך על השניה, ואחד מברך לכולן. הבא אחר שלש פרפראות אין לו רשות ליכנס" (תוספתא, ברכות ד, ח ועוד). גם במקור זה יש התייחסות ברורה לשאלת הפתיחה של הסעודה. השלבים הראשונים הם בלתי פורמליים, ובשלב מסוים הסעודה וההסבה מתחילות.
כאמור, כל אכילה החלה בנטילת ידיים או לפחות בנטילת יד אחת,
לפי התוספתא ומקורות נוספים עולה שהסעודה החלה בסדרת "פרפראות", כלומר מעין מתאבנים, ירקות או ממתקים כאורז מעורב בדבש המכונה "עדנים". כן נזכרים אגוזים ותמרים שעמם מכניסים גם תורמוס, להוסיף מעט מרירות ולעורר את התיאבון (תנחומא בובר, במדבר כז, עמ' 21). הפרפראות נזכרות במקורות רבים, כך למשל במשנת שבת מדובר על רישום הפרפראות בכתב (כג, ב), וטבילת הירקות בסעודת פסח היא ביטוי לאכילתן של אותן פרפראות. זה הרקע להלכה של משנתנו.
מקורו של המונח "פרפרת" אינו ודאִי. היו שסברו שהמילה באה מ"פריפריה" ביוונית, שמשמעה הדברים שמסביב, כמו "פרפראות (פרפריות) לחכמה". "לפרפר" משמעו גם לרסק או לפזר חומר מרוסק על מזון אחר (תוס', שבת יב, יד; בבלי, ביצה יז ע"ב, ואולי זו הכוונה, שהפרפראות הן כתוספת למאכל העיקרי.
גם נוהג החרוסת מתבאר מתוך הנוהג ההלניסטי. אתינאיוס (סופר רומי שכתב על "חוקי" הסעודה) מספר על "מחלוקת" האם להגיש מעדנים ממותקים ("תרגמטנה" היא התרגימה שלנו) בסוף הירקות או בסוף הסעודה (אתינאיוס, סעודת הפילוסופים, ב 49; ב 59), וחכמים פסקו שהחרוסת המתוקה תבוא בסוף הירקות, ולאחר סעודת הפסח אסרו אכילת מעדנים וממתקים.
בסעודות שבת וחג נפתחה הסעודה בקידוש על יין. זו הכרעה דתית שמבליטה את השוני בין סעודה יהודית לסעודה נכרית. בהגדות קדומות, בעיקר מנוסח אשכנז, בפתיחת ההגדה מופיע "אתאן מפרקא ושטפין לכסא" (באנו מהפרקא – הלימוד – ושוטפים הכוס), ובספרי הגדה מצוירים הוסיפו ציור לשטיפת הכוס. כמו כן נזכר הדבר כהנחיה אצל פוסקים קדומים. אם כן, ההדחה היא ממרכיבי הטקס ויש לה הוד קדושה, ללא קשר למידת השימוש בכוס. לכאורה לפנינו מנהג אשכנזי מאוחר המופיע רק מהמאה ה־-12, אבל על קדמותו שומעים אנו דווקא ממקור לא יהודי קדום (מקור נוצרי) הבא לתקוף את המנהג הפרושי לשטוף את הכוס. שטיפת הכוס מוצגת כמנהג של הקפדה יתרה המבטא עיסוק־יתר בטהרה: בטהרה רגילה מטבילים את הכלי ומטהרים אותו מבחוץ ומבפנים, וכאן כנראה מדובר בשטיפת הכלי מבחוץ כדי שיהיה מבריק ונקי, וכמעין טהרה. המקור בא לבקר ולהתנגד, ובאופן פרדוקסלי מעט, נמצא מוכיח שמנהג הנראה כמאוחר, יסודו בנוהג קדום. זהו מקרה נדיר של השתמרות נוהג עממי הנמשך מאות שנים, ומוכר בעיקר מספרות לא הלכתית. אין לתמוה על חדירתו של מנהג מחמיר שלא בהתאם להלכה השיטתית. בתחום הטהרה יש דוגמאות נוספות להחמרות שאינן נדרשות בהלכה.
עם המזון והיין באו כמובן ברכות. גם אצל הרומאים התפללו ונסכו מעט יין לאל, ואנו מברכים לה' – כל עם ותפילתו.
לאחר הפרפראות הוגשו המאכלים העיקריים. בדרך כלל החלה הסעודה ביין, ובסעודות שבשבתות ובמועדים בקידוש על היין. במסגרת הסעודה הוגש לחם, אך עמו היו מאכלים רבים שמהם הוגשו כנראה מנות קטנות. על כמות המנות אפשר ללמוד מהרכב הכלים שנמצא במחסן הכלים שליד חדר האוכל הציבורי בקומראן. לא נעסוק כאן בפרטי חדר האוכל והמחסן. לענייננו נסתפק בציון הנתון שהיו שם פחות מ־20 כדים למים, אך יותר מ־600 קעריות קטנות. אפילו אם לכל שולחן או קבוצת אוכלים, היה רק כד אחד, ובמחסן היו קעריות רזרביות רבות, הרי שמספר הקעריות הרב מעיד על מנות רבות.
הסעודה הסתיימה בברכת המזון עם כוס יין של ברכה, וכבר הזכרנו מרכיבים אלו.
הסעודה החגיגית הרומית והארץ־ישראלית נערכה בהסבה. הסועדים הסבו על ספות; ההסבה היא תנוחת ביניים בין שכיבה לישיבה: הסועד משעין את גבו על כרים או על אחת מידיו. בצורה הקלסית היו שלוש מיטות הסבה ועל כל אחת ישבו סועד, שניים או לכל היותר שלושה סועדים. הסועדים נשענו על יד שמאל וביד ימין אכלו (כמובן ללא סכין או מזלג, אלא באצבעותיהם). המשרתים שהגישו את האוכל (השמש שנזכר בפסחים, ז, יג, אגב ליל הסדר) עמדו סביב הסועדים, נטלו להם את הידיים והגישו את המזונות. המיטות ניצבו בצורת האות חי"ת ובמרכז היה שולחן קטן. עליו ניצבו קערות קטנות או קערה גדולה ובה מזון מרכזי, וכל אחד מהסועדים נטל ממנו בידיו ואכל. הסעודה לא הצטיינה בניקיון: את הפירורים זרקו או ירקו, והאכילה הייתה בידיים. בחברה הרומית מקובל היה שמסביב למסובים ישבו העבדים, ומתחת למיטות – הכלבים, והם קיבלו את שיירי האוכל שנזרקו. אין לכך הד במקורותינו ואולי לא היה נוהג מבזה זה קיים, או שמא רק במקרה לא נזכר במקורות חז"ל. בספרות חז"ל נזכר אומנם השמש או העבד המשתתף באכילה אך לא בסעודה ובהסבה, אך לא זריקת פירורים ושיריים. על רקע זה באות ההלכות העוסקות בניקיון חדר הסעודה (להלן ח, א). נטילת הידיים בסוף הסעודה התפתחה מתוך תחושת הצורך בניקיון הידיים, אך הפכה למעמד דתי כשלעצמו.
מן המקורות עולה שבדרך כלל אין האישה מצויה בסעודה, וגם אין היא משמשת כשמש, אפילו בביתה. עם זאת, לעיתים נדירות היא משתתפת בסעודות משפחתיות גדולות ובסעודות החבורה. במיוחד נזכרת השתתפותה של האישה, הבת או הכלה בסעודת הפסח. נראה אפוא שלא היה זה איסור הלכתי, אלא נוהג חברתי שהיה מקובל גם בחברה ההלניסטית (להלן, ז, ב). רק מאוחר יותר, בספרות ה"מעשים לבני ארץ ישראל", עולה הלכה מפורשת בעניין: "מהו שיכנסו בני אדם לבית המשתה או לגמילות חסדים ויאכלו בסעודה האנשים עם הנשים מעורבבין? כך המעשה: אם בזמן שהנשים יושבות כאחת בפני עצמן, והאנשים בפני עצמן מותרין. על מנת שלא ימזגו אנשים לנשים ונשים לאנשים, וכן בחילוק המנות והפרפריות. אבל אסורים הן בסעודה בזמן שהן מעורבבין אלו ואלו האנשים והנשים. שאסור לו לאדם להתערבב עם הנשים בסעודה, חוץ מאחותו, ואחות אביו, ואחות אמו, ואחות אשתו, על מנת שתהא אשתו בסעודה שהיא משמרתו מן העבירה".
נטילת ידיים (מים אחרונים)
את הסעודה סיימו בשטיפת הידיים. "מים שלפני המזון רשות ושלאחר המזון חובה" (ירו', חלה ב, ג, נח ע"ג; ברכות ח, ב, יב ע"א). "רשות" כאן אינה רשות גמורה אלא נוהג טוב וראוי, בבחינת מצווה קלה. עם זאת לא באה המימרה להקל בחובת נטילת ידיים אלא להדגיש שמים שלאחר המזון הם חובה גדולה הימנה.
לסיכומו של דבר, מרכיבי הסעודה הם ההסבה, המזון והיין, וכך מסכם התנא לעניין אחר: "תני רבי חלפתא בן שאול עשה היסב בשדה טובל, אם לא היסב אינו טובל? אין (כן)! הוא היסב שהוא טובל, כל היסב שיש בו יין" (ירו', מעשרות ד, א, נא ע"א). היין וההיסב תלויים זה בזה, וכמובן גם המזון שהוא בבחינת "פשיטא". "טובל" משמעו שהפירות חייבים במעשר והם טבל עד שיעשר. סעודה רשמית נחשבת לגמר מלאכה של הפירות, בניגוד לסעודת ארעי (משנה, מעשרות א, ה). אם כן הסבה ושתיית יין הן מרכיבים חיוניים בסעודה הגדולה, ורק סעודה כזאת מחייבת הרמת מעשרות לפני האוכל.
הגימור
בסוף הסעודה הובא ה"גימור", שהוא בשמים שהונחו על גחלים לוחשות. כלי מיוחד הותקן לשם כך ("מוגמר"); הוא עוצב בצורה נאה במיוחד, והוא מוכר גם בחברה הלא יהודית. בפירושנו להלן (פ"ו מ"ו) נראה שחכמים ראו בגימור לא רק מרכיב בסעודה אלא גם מרכיב בעבודת ה'. הסעודה כולה היא מעמד דתי, והגימור הוא שיאו של האירוע. בשבת לא היה אפשר, כמובן, לגמר; ניסו אומנם להתקין גימור שבו יהיה מותר להשתמש בסעודת ליל שבת (תוס', שבת א, כג), אך ודאי שלא היה אפשר לגמר בסעודת היום.
סדר הסעודה
סדר הסעודה היהודית דומה לסדר הסעודה בעולם הרומי ומבוסס עליו. בעולם הרומי סדר הסעודה היה מקודש והוא מתואר במספר חיבורים. הסעודה החלה במשלוח הזמנות בכתב או בעל פה. הזימון לסעודה נעשה בכללי טקס מוסדרים, ולרשימת המוזמנים נודעה חשיבות חברתית הייררכית גדולה. על כן יובן הסיפור הידוע על קמצא ובר קמצא שאחד מהם הוזמן בטעות לסעודה וגורש בבושת פנים (איכה רבה, פ"ד, ג; בבלי, גיטין נה ע"ב ועוד). במדרשים כמה וכמה סיפורים המתארים את מפח הנפש של מי שלא הוזמן או את השיקולים את מי להזמין (אסתר רבה ג, ח; בראשית רבה, פ"ק ח; איכה רבה, פתיחתא י; תנחומא בובר, בהעלותך ג; מדרש תהילים כה, ט ועוד). בהקשר לכך אנו שומעים על מנהגם של בני העילית מירושלים שלא היו באים לסעודה לפני שביררו מי הוזמן אליה (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דכספא, משפטים כ; בבלי, סנהדרין כג ע"א), ומי שלא היה פנוי להזמנה סימן זאת בכך שהפך את שרוול בגדו (איכה רבה, פ"ד ב). הזמנות לסעודה ברשימה שהייתה בידי שמשו של בעל הבית מצויות בפפירוסים ממצרים מן המאה השנייה למניינם.
ההזמנה הייתה בדרך כלל לשעה מוגדרת, אבל במדרשים רבים מסופר על הזמנה של "המלך" ללא זמן מוגדר (בבלי, שבת קנג ע"א; קהלת רבה ט, ח; קהלת זוטא ט, ח; מדרש משלי, טז יא; מסכת שמחות ח, י). מעדויות מספר עולה שגם כאשר ההזמנה הייתה לזמן מוגדר לא באו כל המוזמנים כאחד. על בני ירושלים "נקיי הדעת", כלומר בני העילית הירושלמית, מסופר שבשלב מסוים פרסו וילון על פתח חדר האוכל, וזה היה הסימן שאסור למאחרים להיכנס לסעודה (איכה רבה שם).
סדר הסעודה מפורט בתוספתא: "כיצד סדר סעודה, אורחין נכנסין ויושבין על ספסלים ועל גבי קתדראות, עד שיתכנסו. נתכנסו כולן, נתנו להם לידיים, כל אחד ואחד נוטל ידו אחת. מזגו להם את הכוס, כל אחד ואחד מברך לעצמו. הביאו לפניהם פרפראות, כל אחד ואחד מברך לעצמו. עלו והסבו ונתנו להם לידיִם, אף על פי שנטל ידו אחת נוטל שתי ידיו. מזגו להם את הכוס, אף על פי שברך על הראשון מברך על השיני. הביאו לפניהם פרפראות, אף על פי שברך על הראשונה מברך על השניה, ואחד מברך לכולן. הבא אחר שלש פרפראות אין לו רשות ליכנס" (תוספתא, ברכות ד, ח ועוד). גם במקור זה יש התייחסות ברורה לשאלת הפתיחה של הסעודה. השלבים הראשונים הם בלתי פורמליים, ובשלב מסוים הסעודה וההסבה מתחילות.
כאמור, כל אכילה החלה בנטילת ידיים או לפחות בנטילת יד אחת,
לפי התוספתא ומקורות נוספים עולה שהסעודה החלה בסדרת "פרפראות", כלומר מעין מתאבנים, ירקות או ממתקים כאורז מעורב בדבש המכונה "עדנים". כן נזכרים אגוזים ותמרים שעמם מכניסים גם תורמוס, להוסיף מעט מרירות ולעורר את התיאבון (תנחומא בובר, במדבר כז, עמ' 21). הפרפראות נזכרות במקורות רבים, כך למשל במשנת שבת מדובר על רישום הפרפראות בכתב (כג, ב), וטבילת הירקות בסעודת פסח היא ביטוי לאכילתן של אותן פרפראות. זה הרקע להלכה של משנתנו.
מקורו של המונח "פרפרת" אינו ודאִי. היו שסברו שהמילה באה מ"פריפריה" ביוונית, שמשמעה הדברים שמסביב, כמו "פרפראות (פרפריות) לחכמה". "לפרפר" משמעו גם לרסק או לפזר חומר מרוסק על מזון אחר (תוס', שבת יב, יד; בבלי, ביצה יז ע"ב, ואולי זו הכוונה, שהפרפראות הן כתוספת למאכל העיקרי.
גם נוהג החרוסת מתבאר מתוך הנוהג ההלניסטי. אתינאיוס (סופר רומי שכתב על "חוקי" הסעודה) מספר על "מחלוקת" האם להגיש מעדנים ממותקים ("תרגמטנה" היא התרגימה שלנו) בסוף הירקות או בסוף הסעודה (אתינאיוס, סעודת הפילוסופים, ב 49; ב 59), וחכמים פסקו שהחרוסת המתוקה תבוא בסוף הירקות, ולאחר סעודת הפסח אסרו אכילת מעדנים וממתקים.
בסעודות שבת וחג נפתחה הסעודה בקידוש על יין. זו הכרעה דתית שמבליטה את השוני בין סעודה יהודית לסעודה נכרית. בהגדות קדומות, בעיקר מנוסח אשכנז, בפתיחת ההגדה מופיע "אתאן מפרקא ושטפין לכסא" (באנו מהפרקא – הלימוד – ושוטפים הכוס), ובספרי הגדה מצוירים הוסיפו ציור לשטיפת הכוס. כמו כן נזכר הדבר כהנחיה אצל פוסקים קדומים. אם כן, ההדחה היא ממרכיבי הטקס ויש לה הוד קדושה, ללא קשר למידת השימוש בכוס. לכאורה לפנינו מנהג אשכנזי מאוחר המופיע רק מהמאה ה־-12, אבל על קדמותו שומעים אנו דווקא ממקור לא יהודי קדום (מקור נוצרי) הבא לתקוף את המנהג הפרושי לשטוף את הכוס. שטיפת הכוס מוצגת כמנהג של הקפדה יתרה המבטא עיסוק־יתר בטהרה: בטהרה רגילה מטבילים את הכלי ומטהרים אותו מבחוץ ומבפנים, וכאן כנראה מדובר בשטיפת הכלי מבחוץ כדי שיהיה מבריק ונקי, וכמעין טהרה. המקור בא לבקר ולהתנגד, ובאופן פרדוקסלי מעט, נמצא מוכיח שמנהג הנראה כמאוחר, יסודו בנוהג קדום. זהו מקרה נדיר של השתמרות נוהג עממי הנמשך מאות שנים, ומוכר בעיקר מספרות לא הלכתית. אין לתמוה על חדירתו של מנהג מחמיר שלא בהתאם להלכה השיטתית. בתחום הטהרה יש דוגמאות נוספות להחמרות שאינן נדרשות בהלכה.
עם המזון והיין באו כמובן ברכות. גם אצל הרומאים התפללו ונסכו מעט יין לאל, ואנו מברכים לה' – כל עם ותפילתו.
לאחר הפרפראות הוגשו המאכלים העיקריים. בדרך כלל החלה הסעודה ביין, ובסעודות שבשבתות ובמועדים בקידוש על היין. במסגרת הסעודה הוגש לחם, אך עמו היו מאכלים רבים שמהם הוגשו כנראה מנות קטנות. על כמות המנות אפשר ללמוד מהרכב הכלים שנמצא במחסן הכלים שליד חדר האוכל הציבורי בקומראן. לא נעסוק כאן בפרטי חדר האוכל והמחסן. לענייננו נסתפק בציון הנתון שהיו שם פחות מ־20 כדים למים, אך יותר מ־600 קעריות קטנות. אפילו אם לכל שולחן או קבוצת אוכלים, היה רק כד אחד, ובמחסן היו קעריות רזרביות רבות, הרי שמספר הקעריות הרב מעיד על מנות רבות.
הסעודה הסתיימה בברכת המזון עם כוס יין של ברכה, וכבר הזכרנו מרכיבים אלו.
הסעודה החגיגית הרומית והארץ־ישראלית נערכה בהסבה. הסועדים הסבו על ספות; ההסבה היא תנוחת ביניים בין שכיבה לישיבה: הסועד משעין את גבו על כרים או על אחת מידיו. בצורה הקלסית היו שלוש מיטות הסבה ועל כל אחת ישבו סועד, שניים או לכל היותר שלושה סועדים. הסועדים נשענו על יד שמאל וביד ימין אכלו (כמובן ללא סכין או מזלג, אלא באצבעותיהם). המשרתים שהגישו את האוכל (השמש שנזכר בפסחים, ז, יג, אגב ליל הסדר) עמדו סביב הסועדים, נטלו להם את הידיים והגישו את המזונות. המיטות ניצבו בצורת האות חי"ת ובמרכז היה שולחן קטן. עליו ניצבו קערות קטנות או קערה גדולה ובה מזון מרכזי, וכל אחד מהסועדים נטל ממנו בידיו ואכל. הסעודה לא הצטיינה בניקיון: את הפירורים זרקו או ירקו, והאכילה הייתה בידיים. בחברה הרומית מקובל היה שמסביב למסובים ישבו העבדים, ומתחת למיטות – הכלבים, והם קיבלו את שיירי האוכל שנזרקו. אין לכך הד במקורותינו ואולי לא היה נוהג מבזה זה קיים, או שמא רק במקרה לא נזכר במקורות חז"ל. בספרות חז"ל נזכר אומנם השמש או העבד המשתתף באכילה אך לא בסעודה ובהסבה, אך לא זריקת פירורים ושיריים. על רקע זה באות ההלכות העוסקות בניקיון חדר הסעודה (להלן ח, א). נטילת הידיים בסוף הסעודה התפתחה מתוך תחושת הצורך בניקיון הידיים, אך הפכה למעמד דתי כשלעצמו.
מן המקורות עולה שבדרך כלל אין האישה מצויה בסעודה, וגם אין היא משמשת כשמש, אפילו בביתה. עם זאת, לעיתים נדירות היא משתתפת בסעודות משפחתיות גדולות ובסעודות החבורה. במיוחד נזכרת השתתפותה של האישה, הבת או הכלה בסעודת הפסח. נראה אפוא שלא היה זה איסור הלכתי, אלא נוהג חברתי שהיה מקובל גם בחברה ההלניסטית (להלן, ז, ב). רק מאוחר יותר, בספרות ה"מעשים לבני ארץ ישראל", עולה הלכה מפורשת בעניין: "מהו שיכנסו בני אדם לבית המשתה או לגמילות חסדים ויאכלו בסעודה האנשים עם הנשים מעורבבין? כך המעשה: אם בזמן שהנשים יושבות כאחת בפני עצמן, והאנשים בפני עצמן מותרין. על מנת שלא ימזגו אנשים לנשים ונשים לאנשים, וכן בחילוק המנות והפרפריות. אבל אסורים הן בסעודה בזמן שהן מעורבבין אלו ואלו האנשים והנשים. שאסור לו לאדם להתערבב עם הנשים בסעודה, חוץ מאחותו, ואחות אביו, ואחות אמו, ואחות אשתו, על מנת שתהא אשתו בסעודה שהיא משמרתו מן העבירה".
נטילת ידיים (מים אחרונים)
את הסעודה סיימו בשטיפת הידיים. "מים שלפני המזון רשות ושלאחר המזון חובה" (ירו', חלה ב, ג, נח ע"ג; ברכות ח, ב, יב ע"א). "רשות" כאן אינה רשות גמורה אלא נוהג טוב וראוי, בבחינת מצווה קלה. עם זאת לא באה המימרה להקל בחובת נטילת ידיים אלא להדגיש שמים שלאחר המזון הם חובה גדולה הימנה.
לסיכומו של דבר, מרכיבי הסעודה הם ההסבה, המזון והיין, וכך מסכם התנא לעניין אחר: "תני רבי חלפתא בן שאול עשה היסב בשדה טובל, אם לא היסב אינו טובל? אין (כן)! הוא היסב שהוא טובל, כל היסב שיש בו יין" (ירו', מעשרות ד, א, נא ע"א). היין וההיסב תלויים זה בזה, וכמובן גם המזון שהוא בבחינת "פשיטא". "טובל" משמעו שהפירות חייבים במעשר והם טבל עד שיעשר. סעודה רשמית נחשבת לגמר מלאכה של הפירות, בניגוד לסעודת ארעי (משנה, מעשרות א, ה). אם כן הסבה ושתיית יין הן מרכיבים חיוניים בסעודה הגדולה, ורק סעודה כזאת מחייבת הרמת מעשרות לפני האוכל.
הגימור
בסוף הסעודה הובא ה"גימור", שהוא בשמים שהונחו על גחלים לוחשות. כלי מיוחד הותקן לשם כך ("מוגמר"); הוא עוצב בצורה נאה במיוחד, והוא מוכר גם בחברה הלא יהודית. בפירושנו להלן (פ"ו מ"ו) נראה שחכמים ראו בגימור לא רק מרכיב בסעודה אלא גם מרכיב בעבודת ה'. הסעודה כולה היא מעמד דתי, והגימור הוא שיאו של האירוע. בשבת לא היה אפשר, כמובן, לגמר; ניסו אומנם להתקין גימור שבו יהיה מותר להשתמש בסעודת ליל שבת (תוס', שבת א, כג), אך ודאי שלא היה אפשר לגמר בסעודת היום.
סדר הסעודה
סדר הסעודה היהודית דומה לסדר הסעודה בעולם הרומי ומבוסס עליו. בעולם הרומי סדר הסעודה היה מקודש והוא מתואר במספר חיבורים. הסעודה החלה במשלוח הזמנות בכתב או בעל פה. הזימון לסעודה נעשה בכללי טקס מוסדרים, ולרשימת המוזמנים נודעה חשיבות חברתית הייררכית גדולה. על כן יובן הסיפור הידוע על קמצא ובר קמצא שאחד מהם הוזמן בטעות לסעודה וגורש בבושת פנים (איכה רבה, פ"ד, ג; בבלי, גיטין נה ע"ב ועוד). במדרשים כמה וכמה סיפורים המתארים את מפח הנפש של מי שלא הוזמן או את השיקולים את מי להזמין (אסתר רבה ג, ח; בראשית רבה, פ"ק ח; איכה רבה, פתיחתא י; תנחומא בובר, בהעלותך ג; מדרש תהילים כה, ט ועוד). בהקשר לכך אנו שומעים על מנהגם של בני העילית מירושלים שלא היו באים לסעודה לפני שביררו מי הוזמן אליה (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דכספא, משפטים כ; בבלי, סנהדרין כג ע"א), ומי שלא היה פנוי להזמנה סימן זאת בכך שהפך את שרוול בגדו (איכה רבה, פ"ד ב). הזמנות לסעודה ברשימה שהייתה בידי שמשו של בעל הבית מצויות בפפירוסים ממצרים מן המאה השנייה למניינם.
ההזמנה הייתה בדרך כלל לשעה מוגדרת, אבל במדרשים רבים מסופר על הזמנה של "המלך" ללא זמן מוגדר (בבלי, שבת קנג ע"א; קהלת רבה ט, ח; קהלת זוטא ט, ח; מדרש משלי, טז יא; מסכת שמחות ח, י). מעדויות מספר עולה שגם כאשר ההזמנה הייתה לזמן מוגדר לא באו כל המוזמנים כאחד. על בני ירושלים "נקיי הדעת", כלומר בני העילית הירושלמית, מסופר שבשלב מסוים פרסו וילון על פתח חדר האוכל, וזה היה הסימן שאסור למאחרים להיכנס לסעודה (איכה רבה שם).
סדר הסעודה מפורט בתוספתא: "כיצד סדר סעודה, אורחין נכנסין ויושבין על ספסלים ועל גבי קתדראות, עד שיתכנסו. נתכנסו כולן, נתנו להם לידיים, כל אחד ואחד נוטל ידו אחת. מזגו להם את הכוס, כל אחד ואחד מברך לעצמו. הביאו לפניהם פרפראות, כל אחד ואחד מברך לעצמו. עלו והסבו ונתנו להם לידיִם, אף על פי שנטל ידו אחת נוטל שתי ידיו. מזגו להם את הכוס, אף על פי שברך על הראשון מברך על השיני. הביאו לפניהם פרפראות, אף על פי שברך על הראשונה מברך על השניה, ואחד מברך לכולן. הבא אחר שלש פרפראות אין לו רשות ליכנס" (תוספתא, ברכות ד, ח ועוד). גם במקור זה יש התייחסות ברורה לשאלת הפתיחה של הסעודה. השלבים הראשונים הם בלתי פורמליים, ובשלב מסוים הסעודה וההסבה מתחילות.
כאמור, כל אכילה החלה בנטילת ידיים או לפחות בנטילת יד אחת,
לפי התוספתא ומקורות נוספים עולה שהסעודה החלה בסדרת "פרפראות", כלומר מעין מתאבנים, ירקות או ממתקים כאורז מעורב בדבש המכונה "עדנים". כן נזכרים אגוזים ותמרים שעמם מכניסים גם תורמוס, להוסיף מעט מרירות ולעורר את התיאבון (תנחומא בובר, במדבר כז, עמ' 21). הפרפראות נזכרות במקורות רבים, כך למשל במשנת שבת מדובר על רישום הפרפראות בכתב (כג, ב), וטבילת הירקות בסעודת פסח היא ביטוי לאכילתן של אותן פרפראות. זה הרקע להלכה של משנתנו.
מקורו של המונח "פרפרת" אינו ודאִי. היו שסברו שהמילה באה מ"פריפריה" ביוונית, שמשמעה הדברים שמסביב, כמו "פרפראות (פרפריות) לחכמה". "לפרפר" משמעו גם לרסק או לפזר חומר מרוסק על מזון אחר (תוס', שבת יב, יד; בבלי, ביצה יז ע"ב, ואולי זו הכוונה, שהפרפראות הן כתוספת למאכל העיקרי.
גם נוהג החרוסת מתבאר מתוך הנוהג ההלניסטי. אתינאיוס (סופר רומי שכתב על "חוקי" הסעודה) מספר על "מחלוקת" האם להגיש מעדנים ממותקים ("תרגמטנה" היא התרגימה שלנו) בסוף הירקות או בסוף הסעודה (אתינאיוס, סעודת הפילוסופים, ב 49; ב 59), וחכמים פסקו שהחרוסת המתוקה תבוא בסוף הירקות, ולאחר סעודת הפסח אסרו אכילת מעדנים וממתקים.
בסעודות שבת וחג נפתחה הסעודה בקידוש על יין. זו הכרעה דתית שמבליטה את השוני בין סעודה יהודית לסעודה נכרית. בהגדות קדומות, בעיקר מנוסח אשכנז, בפתיחת ההגדה מופיע "אתאן מפרקא ושטפין לכסא" (באנו מהפרקא – הלימוד – ושוטפים הכוס), ובספרי הגדה מצוירים הוסיפו ציור לשטיפת הכוס. כמו כן נזכר הדבר כהנחיה אצל פוסקים קדומים. אם כן, ההדחה היא ממרכיבי הטקס ויש לה הוד קדושה, ללא קשר למידת השימוש בכוס. לכאורה לפנינו מנהג אשכנזי מאוחר המופיע רק מהמאה ה־-12, אבל על קדמותו שומעים אנו דווקא ממקור לא יהודי קדום (מקור נוצרי) הבא לתקוף את המנהג הפרושי לשטוף את הכוס. שטיפת הכוס מוצגת כמנהג של הקפדה יתרה המבטא עיסוק־יתר בטהרה: בטהרה רגילה מטבילים את הכלי ומטהרים אותו מבחוץ ומבפנים, וכאן כנראה מדובר בשטיפת הכלי מבחוץ כדי שיהיה מבריק ונקי, וכמעין טהרה. המקור בא לבקר ולהתנגד, ובאופן פרדוקסלי מעט, נמצא מוכיח שמנהג הנראה כמאוחר, יסודו בנוהג קדום. זהו מקרה נדיר של השתמרות נוהג עממי הנמשך מאות שנים, ומוכר בעיקר מספרות לא הלכתית. אין לתמוה על חדירתו של מנהג מחמיר שלא בהתאם להלכה השיטתית. בתחום הטהרה יש דוגמאות נוספות להחמרות שאינן נדרשות בהלכה.
עם המזון והיין באו כמובן ברכות. גם אצל הרומאים התפללו ונסכו מעט יין לאל, ואנו מברכים לה' – כל עם ותפילתו.
לאחר הפרפראות הוגשו המאכלים העיקריים. בדרך כלל החלה הסעודה ביין, ובסעודות שבשבתות ובמועדים בקידוש על היין. במסגרת הסעודה הוגש לחם, אך עמו היו מאכלים רבים שמהם הוגשו כנראה מנות קטנות. על כמות המנות אפשר ללמוד מהרכב הכלים שנמצא במחסן הכלים שליד חדר האוכל הציבורי בקומראן. לא נעסוק כאן בפרטי חדר האוכל והמחסן. לענייננו נסתפק בציון הנתון שהיו שם פחות מ־20 כדים למים, אך יותר מ־600 קעריות קטנות. אפילו אם לכל שולחן או קבוצת אוכלים, היה רק כד אחד, ובמחסן היו קעריות רזרביות רבות, הרי שמספר הקעריות הרב מעיד על מנות רבות.
הסעודה הסתיימה בברכת המזון עם כוס יין של ברכה, וכבר הזכרנו מרכיבים אלו.
הסעודה החגיגית הרומית והארץ־ישראלית נערכה בהסבה. הסועדים הסבו על ספות; ההסבה היא תנוחת ביניים בין שכיבה לישיבה: הסועד משעין את גבו על כרים או על אחת מידיו. בצורה הקלסית היו שלוש מיטות הסבה ועל כל אחת ישבו סועד, שניים או לכל היותר שלושה סועדים. הסועדים נשענו על יד שמאל וביד ימין אכלו (כמובן ללא סכין או מזלג, אלא באצבעותיהם). המשרתים שהגישו את האוכל (השמש שנזכר בפסחים, ז, יג, אגב ליל הסדר) עמדו סביב הסועדים, נטלו להם את הידיים והגישו את המזונות. המיטות ניצבו בצורת האות חי"ת ובמרכז היה שולחן קטן. עליו ניצבו קערות קטנות או קערה גדולה ובה מזון מרכזי, וכל אחד מהסועדים נטל ממנו בידיו ואכל. הסעודה לא הצטיינה בניקיון: את הפירורים זרקו או ירקו, והאכילה הייתה בידיים. בחברה הרומית מקובל היה שמסביב למסובים ישבו העבדים, ומתחת למיטות – הכלבים, והם קיבלו את שיירי האוכל שנזרקו. אין לכך הד במקורותינו ואולי לא היה נוהג מבזה זה קיים, או שמא רק במקרה לא נזכר במקורות חז"ל. בספרות חז"ל נזכר אומנם השמש או העבד המשתתף באכילה אך לא בסעודה ובהסבה, אך לא זריקת פירורים ושיריים. על רקע זה באות ההלכות העוסקות בניקיון חדר הסעודה (להלן ח, א). נטילת הידיים בסוף הסעודה התפתחה מתוך תחושת הצורך בניקיון הידיים, אך הפכה למעמד דתי כשלעצמו.
מן המקורות עולה שבדרך כלל אין האישה מצויה בסעודה, וגם אין היא משמשת כשמש, אפילו בביתה. עם זאת, לעיתים נדירות היא משתתפת בסעודות משפחתיות גדולות ובסעודות החבורה. במיוחד נזכרת השתתפותה של האישה, הבת או הכלה בסעודת הפסח. נראה אפוא שלא היה זה איסור הלכתי, אלא נוהג חברתי שהיה מקובל גם בחברה ההלניסטית (להלן, ז, ב). רק מאוחר יותר, בספרות ה"מעשים לבני ארץ ישראל", עולה הלכה מפורשת בעניין: "מהו שיכנסו בני אדם לבית המשתה או לגמילות חסדים ויאכלו בסעודה האנשים עם הנשים מעורבבין? כך המעשה: אם בזמן שהנשים יושבות כאחת בפני עצמן, והאנשים בפני עצמן מותרין. על מנת שלא ימזגו אנשים לנשים ונשים לאנשים, וכן בחילוק המנות והפרפריות. אבל אסורים הן בסעודה בזמן שהן מעורבבין אלו ואלו האנשים והנשים. שאסור לו לאדם להתערבב עם הנשים בסעודה, חוץ מאחותו, ואחות אביו, ואחות אמו, ואחות אשתו, על מנת שתהא אשתו בסעודה שהיא משמרתו מן העבירה".
נטילת ידיים (מים אחרונים)
את הסעודה סיימו בשטיפת הידיים. "מים שלפני המזון רשות ושלאחר המזון חובה" (ירו', חלה ב, ג, נח ע"ג; ברכות ח, ב, יב ע"א). "רשות" כאן אינה רשות גמורה אלא נוהג טוב וראוי, בבחינת מצווה קלה. עם זאת לא באה המימרה להקל בחובת נטילת ידיים אלא להדגיש שמים שלאחר המזון הם חובה גדולה הימנה.
לסיכומו של דבר, מרכיבי הסעודה הם ההסבה, המזון והיין, וכך מסכם התנא לעניין אחר: "תני רבי חלפתא בן שאול עשה היסב בשדה טובל, אם לא היסב אינו טובל? אין (כן)! הוא היסב שהוא טובל, כל היסב שיש בו יין" (ירו', מעשרות ד, א, נא ע"א). היין וההיסב תלויים זה בזה, וכמובן גם המזון שהוא בבחינת "פשיטא". "טובל" משמעו שהפירות חייבים במעשר והם טבל עד שיעשר. סעודה רשמית נחשבת לגמר מלאכה של הפירות, בניגוד לסעודת ארעי (משנה, מעשרות א, ה). אם כן הסבה ושתיית יין הן מרכיבים חיוניים בסעודה הגדולה, ורק סעודה כזאת מחייבת הרמת מעשרות לפני האוכל.
הגימור
בסוף הסעודה הובא ה"גימור", שהוא בשמים שהונחו על גחלים לוחשות. כלי מיוחד הותקן לשם כך ("מוגמר"); הוא עוצב בצורה נאה במיוחד, והוא מוכר גם בחברה הלא יהודית. בפירושנו להלן (פ"ו מ"ו) נראה שחכמים ראו בגימור לא רק מרכיב בסעודה אלא גם מרכיב בעבודת ה'. הסעודה כולה היא מעמד דתי, והגימור הוא שיאו של האירוע. בשבת לא היה אפשר, כמובן, לגמר; ניסו אומנם להתקין גימור שבו יהיה מותר להשתמש בסעודת ליל שבת (תוס', שבת א, כג), אך ודאי שלא היה אפשר לגמר בסעודת היום.
