עיקרו של הפרק עוסק באנשים החייבים והפטורים מקריאת שמע ובכך הפרק הוא המשך ישיר לפרק השני שעסק גם הוא בפטור וחיוב אומנין וחתן מקריאת שמע ותפילה.
מעיון בפרק ניתן לראות כי הוא כולל שלושה חלקים:
החלק השני והמרכזי הוא משנה ג, שבה נאמר הכלל: נשים, עבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע.
מסביב ללב הפרק ניצבים שני חלקים:
החלק הפותח (משניות א, ב) הפוטר את העוסקים בלווית המת
והחלק החותם (משניות ד, ה, ו) העוסק בבעל קרי.
על הקשר ביניהם כבר עמד ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי (ב, ס) שם מבאר ריה"ל שהמשותף לגורמי הטומאה שבתורה הוא הקשר למוות:
"שאפשר שתהיה [ייתכן שטומאת] הצרעת והזיבות תלויות בטומאת המת, כי המוות הוא ההפסד [האובדן] הגדול, והאיבר המצורע כמת, והזרע הנפסד [האבוד] כן, מפני שהיה בעל רוח טבעי מוכן להיות טיפה שיהיה ממנה אנוש [הזרע הוא פוטנציאל ליצירת חיים]".
כלומר, באופן ספרותי אפשר לקרוא את הפתיחה: "מי שמתו מוטל לפניו" – באופן דו משמעי.
מתו – קרוב משפחה שנפטר, או מתו – שכבת זרע שיצאה ומוטלת לפניו.
הפרק פותח במימרא "מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע" – פטור זה מקביל לפטור של החתן שהופיע בסוף הפרק הקודם, וכן בהמשך "נושאי המיטה וחילופיהן… את שלמיטה צורך בהן – פטורין" מקביל לפטור השושבינים וכל בני החופה מתפילה המופיעים בתוספתא.
הקבלה זו בין חופה ולוויית המת ניכרת בהלכות רבות ובמנהגים שונים, וכבר עמד על כך בהרחבה פרופ' שמואל גליק בספרו "אור נוגה עליהם".
את סיבת הפטור של האונן (מי שמתו מוטל לפניו, בלשון המשנה) מקריאת שמע, ויחד איתו הפטור לנושאי המיטה ולמנחמים העומדים בשורה אפשר לבאר בכמה כיוונים:
1. מדין כללי של העוסק במצווה פטור מן המצווה.
2. מפני שהוא טרוד במחשבתו בענייני המת ואין דעתו מיושבת לקרוא את שמע בכוונה.
3. כדברי רבי שמעון (מדרש תנאים לדברים) המצוטט בירושלמי לפרקנו.
רבי בון בשם רבי שמעון אומר:
" "כל ימי חייך" – ימים שאתה עסוק בהן עם החיים, הרי מי שמתו מוטל לפניו פטור מן המצוות" .
4. באופן דומה לביאור הקודם, פטור אונן נובע מן ההלכה של איסור לקיים מצוות ליד הנפטר משום "לעג לרש", שהרי "במתים חופשי", כיוון שמת האדם נעשה חופשי מן המצוות (על פי נימוק זה, האונן יהיה פטור רק אם אכן בפועל מתו מוטל לפניו).
מתוך ניתוחם של הנימוקים נוכל לראות
כי הנימוק הראשון הוא נימוק כללי, בכל מפגש בין שתי מצוות המוטלות על האדם באותה שעה יש להכריע על מה לוותר, ולגביו נקבע הכלל "העוסק במצווה פטור מן המצווה" .
ועל כן פטור זה יהיה תלוי במידת הנחיצות של העיסוק "כל שלמיטה צורך בהם".
הנימוק השני הוא נימוק ייחודי למצוות קריאת שמע, הדורשת פניות מחשבתית מוחלטת לקבלת עול מלכות שמיים. וכך מתקשר פרקנו למשניות העוסקות באיסור לשאול שלום ולהשיב בפרקים ובין הפרקים בעת קריאת שמע שהופיעה בפרק הקודם. אינך יכול לקבל עול מלכות שמיים בעת שאתה עסוק בקבלת פניו של אדם בשר ודם.
הנימוק השלישי (ואף הנימוק הרביעי) הם נימוקים ייחודיים לדיני אבלות, ועל פיהם נוצרת זיקה בין חיוב מצוות לבין החיים, בבחינת "וחי בהם", ולכן מי שמתו מוטל לפניו פטור מן המצוות.
לכל אחד מן הנימוקים ניתן למצוא ראיה מתוך עיון בפשט המשנה.
במשנה ב אומרת המשנה בעניין נושאי המיטה כי "את שלמיטה צורך בהן – פטורים, ואת שאין למיטה צורך בהן – חייבין". ומכאן נראה כי טעם הפטור הוא הכלל "העוסק במצווה פטור מן המצווה" (ולכן מי שאינו עסוק כרגע בפועל במצוות לוויית המת – חייב בקריאת שמע).
לעומת זאת, לימוד פרקים שני ושלישי ברצף מביא לפרשנות אחרת. בפרק ב מצינו שני אנשים הפטורים או חייבים בקריאת שמע, "האומנין קורין בראש האילן או בראש הנדבך, מה שאינן רשאין לעשות כן בתפילה", ובהמשך חתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון. הצירוף של אומן, חתן, אונן מוביל לכאורה להבנה כי נימוק הפטור הוא הטרדה שבה מצויים האומן ,החתן ומי שמתו מוטל לפניו, באופן המקביל לנימוק השני שהובא לעיל.
אולם במבט ספרותי על העריכה של הפרק שלנו , ניכר כי מי שמתו מוטל לפניו מקביל בפרקנו לבעל קרי הנדרש לטבול על מנת לקרוא קריאת שמע (ובהמשך,"ונידה שפלטה שכבת זרע") . לכאורה ההקשר מוביל לביטוי המוות הממשי או לאובדן פוטנציאל החיים, וכך נוכל לראות רמז לנימוקו של הירושלמי "ימים שאתה עוסק בחיים ולא מי שמתו מוטל לפניו" .
מכאן נפנה לעיון בגוף הפרק:
החלק הראשון של הפרק (משניות א, ב) העוסק במי שמתו מוטל לפניו, מצרף אליו גם את נושאי המיטה ואף את העומדים בשורה.
ניתן לראות הדרגה בשלוש קבוצות אלה. מי שמתו מוטל לפניו פטור לחלוטין ובפשט המשנה אפילו אם אינו עסוק בקבורת המת ואפילו שאין למיטה צורך בהן ,הוא בעצם פטור מקריאת שמע ותפילה.
נושאי המיטה הם ב"מעגל השני" של האבל, הם אומנם פטורים מקריאת שמע אך בתנאי שהם עוסקים בפועל בנשיאת המיטה, ואז הם פטורים לחלוטין.
הקבוצה השלישית שמופיעה במשנה הם ה"מעגל השלישי" באבלות האנשים העומדים בשורה לניחום האבלים בשובם מהקבורה.
על קבוצה זו אומרת המשנה שהם פטורים מק"ש אך "אם יכולים להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה – יתחילו", כלומר עליהם להשתדל להספיק לקרוא קריאת שמע , ואפילו אם הם לא יכולים להספיק ואפילו אם הם עומדים בשורה – אם הם לא פנימיים ממש מול עיניהם של האבלים הרי הם מצווים לקרוא קריאת שמע.
בחלק החותם את הפרק, משניות ד,ה, ו, מובאות הלכות בעל קרי,
ואף כאן מצאנו שלושה שלבים:
בעל הקרי – אסור בקריאת שמע ורק מהרהר בליבו.
בעל קרי שירד לטבול – יזדרז על מנת שיספיק לקרוא טרם הנץ החמה.
ואם אינו יכול יתכסה במים ויקרא.
מעניינת ההקבלה הספרותית בין המקרים במשנה א למקרים המופיעים במשנה ה:
בעל קרי מקביל למי שמתו מוטל לפניו. על שניהם אומרת המשנה באופן מוחלט "פטור" או "לא יקרא".
וכן "ירד לטבול" מקביל למי שחזר לשורת המנחמים. בשניהם חוזר הביטוי
אם יכולים להתחיל ולגמור קריאת שמע עד שלא יגיעו לשורה – יתחילו,
ובהקבלה במקרה השלישי נאמר: "ירד לטבול, אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה, יעלה ויתכסה ויקרא". מי שבתוך המים מקביל למי שעומד בשורה.
בשני המקרים ,אם הוא מכוסה,— יקרא. ואם הוא מגולה, לא יקרא.
העומד בשורה אם הוא מכוסה מפני האבלים כי הוא חיצוני בשורה – יקרא , וכן בעל קרי אם מכוסה ערוותו במים – יקרא.
הערה מקומית ראוי להעיר בעניין הביטוי הנץ החמה המופיע במשנה ה .
אומרת המשנה: " אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה, יעלה ויתכסה ויקרא".
מביטוי זה עולה לכאורה כי זמן קריאת שמע הוא עד הנץ החמה, ואחריו כבר אי אפשר לקרוא. עניין זה עולה בקנה אחד עם דעת רבי אליעזר שפגשנו בפרק א באשר לזמן קריאת שמע.
פרק א משנה ב . מאימתי קורין את שמע בשחרית? — משיכיר בין תכלת ללבן.
רבי אליעזר אומר: בין תכלת לכרתי, וגומרה עד הנץ החמה.
רבי יהושע אומר: עד שלוש שעות, שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלוש שעות.
הקורא מכאן ואילך לא הפסיד, כאדם הקורא בתורה.
כיוון שלא נפסקה הלכה כדעת רבי אליעזר, פירשו רבים מהראשונים את משנתנו באופן שתתאים גם עם הדעות האחרות, ונקטו בדעה כי המשנה עוסקת רק בוותיקין המקפידים להתפלל עם הנץ ולכן מקדימים קריאת שמע עד שתנץ החמה.
