רבן גמליאל וחכמים
1) ראש השנה פרק ד משנה ט
מִי שֶׁבֵּרֵךְ וְאַחַר כָּךְ נִתְמַנָּה לוֹ שׁוֹפָר, תּוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ שָׁלשׁ פְּעָמִים.
כְּשֵׁם שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חַיָּב, כָּךְ כָּל יָחִיד וְיָחִיד חַיָּב.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן:
בבלי ראש השנה לד ע”ב
תניא, אמרו לו לרבן גמליאל: לדבריך, למה צבור מתפללין?
אמר להם: כדי להסדיר שליח צבור תפלתו.
אמר להם רבן גמליאל: לדבריכם, למה שליח צבור יורד לפני התיבה?
אמרו לו: כדי להוציא את שאינו בקי. אמר להם: כשם שמוציא את שאינו בקי – כך מוציא את הבקי…
2) ברכות כא .
אוֹתוֹ הַיּוֹם, סִלְּקוּהוּ לְשׁוֹמֵר הַפֶּתַח וְנִתְּנָה לָהֶם רְשׁוּת לַתַּלְמִידִים לִיכָּנֵס. שֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַכְרִיז וְאוֹמֵר: כׇּל תַּלְמִיד שֶׁאֵין תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ, לֹא יִכָּנֵס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. הַהוּא יוֹמָא אִתּוֹסְפוּ כַּמָּה סַפְסַלֵּי. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פְּלִיגִי בַּהּ אַבָּא יוֹסֵף בֶּן דּוֹסְתַּאי וְרַבָּנַן. חַד אָמַר: אִתּוֹסְפוּ אַרְבַּע מְאָה סַפְסַלֵּי. וְחַד אָמַר: שְׁבַע מְאָה סַפְסַלֵּי. הֲוָה קָא חָלְשָׁה דַּעְתֵּיהּ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, אֲמַר: דִּלְמָא חַס וְשָׁלוֹם מָנַעְתִּי תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל. אַחְזוֹ לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ חַצְבֵי חִיוָּרֵי דְּמַלְיִין קִטְמָא.
3) משנה שבועות ו ג
טענו חטין, והודה לו בשעורים, פטור ורבן גמליאל מחייב
4) אָכַל תְּאֵנִים עֲנָבִים וְרִמּוֹנִים – מְבָרֵךְ אַחֲרֵיהֶן שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים – בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר – אֲפִלּוּ אָכַל שֶׁלֶק, וְהוּא מְזוֹנוֹ – מְבָרֵךְ אַחֲרָיו שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת.
5) ברכות פרק ב משניות ה ו ז
חָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, אִם לֹא עָשָׂה מַעֲשֶׂה.
מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁקָּרָא בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁנָּשָׂא.
אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: לֹא לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, שֶׁחָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן?
אָמַר לָהֶם: אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָכֶם לְבַטֵּל מִמֶּנִּי מַלְכוּת שָׁמַיִם אֲפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת.
רָחַץ לַיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ.
אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו:לֹא לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, שֶׁאָבֵל אָסוּר לִרְחֹץ?
אָמַר לָהֶם: אֵינִי כִּשְׁאָר כָּל אָדָם, אִסְטְנִיס אֲנִי.
וּכְשֶׁמֵּת טָבִי עַבְדּוֹ – קִבֵּל עָלָיו תַּנְחוּמִין.
אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: לֹא לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, שֶׁאֵין מְקַבְּלִין תַּנְחוּמִין עַל הָעֲבָדִים?
אָמַר לָהֶם: אֵין טָבִי עַבְדִּי כִּשְׁאָר כָּל הָעֲבָדִים, כָּשֵׁר הָיָה.
6) סוכה כג.
דתניא העושה סוכתו בראש הספינה ר"ג פוסל ור' עקיבא מכשיר מעשה בר"ג ור"ע שהיו באין בספינה עמד ר' עקיבא ועשה סוכה בראש הספינה למחר נשבה הרוח ועקרתה א"ל ר"ג עקיבא היכן סוכתך.
7) בבא בתרא י:
"וחסד לאומים חטאת" – כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן
שאינם עושין אלא להתגדל בו …
נענה רבי יהושע … שאין עושין אלא כדי שתמשך מלכותן …
נענה רבן גמליאל ואמר … שאין עושין אלא להתיהר בו וכל המתיהר נופל בגיהנם
לקוטי שיחות חכ"ד ע' 95 (אלול)
בסיום מסכת ראש השנה (לג, ב) ישנה מחלוקת בענין התפילה שחכמים אומרים "כשם ששליח ציבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב" (ותפילת הש"ץ הוא רק "להוציא את שאינו בקי"), ורבן גמליאל אומר "שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן" (ותפילת כל יחיד הוא רק "כדי להסדיר שליח ציבור תפילתו").
ויש לומר שהם חולקים בשאלה הכללית מה מכריע כמות או איכות. שרבן גמליאל סובר שאיכות מכריע, כמו שרואים מזה שאמר (ברכות כח, א) "כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש", ולכן סובר שהעיקר הוא תפילת הש"ץ שתפילתו היא איכות שונה לגמרי שהרי הוא כולל את כל הציבור. וחכמים, ש"סלקוהו לשומר הפתח" מפני שסוברים שהכמות מכריע, סוברים שתפילת הציבור – ריבוי בכמות – הוא העיקר.
….ועד"ז ישנה מחלוקת בנוגע לצדקה (נוסף על תורה ותפילה שנתבאר לעיל): שהטעם ש"חסד לאומים חטאת" מבאר ר' אליעזר שהוא מפני ש"אין עושים אלא להתגדל בו", ור' יהושע אומר מפני שאין עושין אלא "כדי שתמשך מלכותן". שהם סוברים שהחטא הוא בכמות הצדקה, שמפני שנותנין מפני רצונם א"כ כמות הצדקה הוא לפי רצונם ולא לפי צרכי העני. אך רבן גמליאל מבאר שהטעם ש"חסד לאומים חטאת" הוא מפני "שאין עושים אלא להתייהר" – שזהו חיסרון באיכות הצדקה – בהענין ד"המפייסו", שלא רק שאינו מפייס את העני אלא אדרבא הצדקה גופא פועלת שיתגאה – חיסרון באיכות הצדקה.
והנה, הטעם שרבן גמליאל סובר שאיכות עדיף (גם איכות שממעט את הכמות – תפילת הש"ץ במקום תפילת הציבור) הוא מפני שרבן גמליאל היה נשיא, שענין הנשיא הוא רק אדם אחד (כמו מלך) – מיעוט בכמות, אך הוא איכות אחרת לגמרי. משא"כ החכמים שהם חברי הסנהדרין, שבסנהדרין צריך להיות ריבוי בכמות דוקא – שבעים ואחד חברי הסנהדרין – ולכן סוברים שהכמות מכריע.
